גבולות

גבולות: פרק 19

פרנצ'סקה שלחה לעברי מבט חם ואוהב.
לאחר שסיימנו לנקות, יצאנו מחדר הקולנוע אל בית שומם.
"יקירי תודה לך," נשקה למצחי.
"פרנצ'י שלי, תמיד אעזור לך." חיבקתי אותה.
"לך להתארגן, אל תתן לה לחכות יותר מדי." פקדה ברכות והתרחקה לעבר המטבח.
עשיתי כדבריה ועליתי לחדרי, נכנסתי לחדר האמבטיה והתחלתי להתקלח.
חשבתי עליה, על ברוק.
על הנערה הבלונדינית מהכיתה שלא הבחנתי בה עד שהתערבה ביום ההוא למען מייגן.
בנערה הבלונדינית שלא נכנעה לרצונות שלי, לתשוקתי הבוערת כמו שרוב הבנות נכנעות, שלא נפלה לרגליי, שלא שיבחה את כישוריי או התנהגותי.
שקטלה אותי והציבה גבולות שעליהם אין לעבור.
אני לא יודע איך זה מרגיש לאהוב.
מצד אחד, אני מביט בסבסטיאן וקריסטן, שנראים מאוהבים יותר מתמיד, והקושי של אחד מהם, הוא הקושי של שניהם.
אך מצד שני אני מביט על דניס ויולה, שאהבתם רחוקה משל סבסטיאן וקריסטן.
היא כואבת, שוברת ומרסקת.
אבל ברוק? היא עולם אחר.
היא שונה מאלו שהכרתי עד כאב, היא יפה להפליא, עקשנית, מרדנית, ועם כל זה, עדינה.
היא הרבה מעבר למה שדמיינתי ביום ההוא שנכנסה לחיי.
היא לא כמו כולן.
היא שונה מאחרות.
כשאני נמצא בחברתה, אני מרגיש שהזמן נשכח, אני מרגיש רגשות אחרים ממה שאני רגיל, רגשות אויבים למה שאני נאמן לו.
האם אני מאוהב? או שמא אני רק מחפש אחר ריגוש שיעלם ברגע שאספק את צרכיי?
האם אני באמת רוצה להיכנס למקום העמוק הזה של אהבה? האם זאת בכלל אהבה?
מהי אהבה?
מהי תשוקה הנבנית מאהבה ולא רק מסקס?
האם יש לי בכלל את היכולת לאהוב?
היכולת להיות נאמן למישהי אחת?
להתחייב רק אליה ולא לתת מהצד?
להיכנס לישון לצידה כל לילה, ולהתעורר מחובקים יחד כל בוקר?
אולי זו סתם הידלקות, אולי זה רגש נעורים.
אני לא יודע..
אני אבוד במחשבות.
כל-כך הרבה שאלות הציפו אותי וסחפו את מוחי כמו זרם מים חזק בנהר.
זרם כל כך חזק שהעדפתי להתעלם ממנו.
העדפתי לקבור את השאלות שהתרוצצו במוחי עמוק בתוך פינה בחדר, כי אם לא אתעלם מהם, אני אטבע בהם.
כרכתי מגבת סביב מותניי ויצאתי לחדרי,
ניגשתי אל מחדר הארונות הגדול, משם הוצאתי בגדים אלגנטיים. חולצה לבנה מכופתרת, מכנסי ג'ינס כחולים וג'קט עור שחור.
שמלתה האדומה של מייגן בלטה מבעד לבגדים האפורים שחורים שהיו תלויים צפוף אליה.
חיוך קטן עלה על פניי כשנזכרתי בה לובשת את השמלה היוקרתית שהחמיאה לגופה.
לאחר שסיימתי להתארגן, הכנסתי את הארנק שלי לכיס הקדמי וירדתי בגרם המדרגות. 
בלה אשתו של אבי בדיוק נכנסה לבית מיום עבודה ארוך.
"איזה חתיך הבן החורג שלי." אמרה בקולה הרך וחיבקה אותי בעדינות.
בלה היא אמנם אשתו השניה של אבי, ואמי החורגת, היא עדינה ויפה, בעלת שיער חום בהיר ועיניים כחולות כשמיים בהירים.
אך למרות זאת, מערכת היחסים שלנו לא אדוקה וחזקה, בימים שהיא נמצאת בבית אנחנו מדברים על דברים קטנים, ובימים אחרים שנינו עסוקים מכדי להיפגש.
בלה אינה מודעת לזה שאני עוסק בפורנוגרפיה, אפילו לא טיפה.
אבי יודע היטב איך לנהל את זה ולהסתיר ממנה הכל.
זה מקצוע שעסקתי בו מגיל 14, אבא שלי ובלה החלו לצאת רק לאחר שהשתקמתי מהתאונה שכמעט הרגה אותי.
בלה הייתה הרופאה שהייתה אחראית לתיק הרפואי שלי אך מסיבה מסתורית היא נאלצה לעזוב את התיק ולהיעדר לזמן מה.
ביום שהשתחררתי היא לא נכחה ואבי הניח שזה מסיבותיה האישיות, לא התעמקתי יותר מדי בסיפור שלהם. בכל זאת, היא אולי האמא החורגת שלי, היא מתוקה עדינה ונראית טהורה אך למרות הכל, אני לא מרגיש שאני יכול להניח את ראשי על כתפה כאשר אזדקק לה.
היא לא יודעת במה אני עוסק, ועדיף גם שלא תדע.
"עם מי אתה יוצא?" אבי הגיח ממשרדו.
"חברים." שיקרתי.
לא יכולתי להביא את עצמי לספר את האמת הפעם.
הם התיישבו לאכול סביב השולחן בעוד פרנצ'סקה, מנהלת משק הבית הגישה אוכל לשולחן. יצאתי מביתי ונכנסתי לסוכריית הלימון הצהובה שלי.
השם באמת קצת מגוחך, ברוק לא סתם צחקה עליי.
הפעלתי שירים על ווליום חזק במיוחד והתחלתי בנסיעה לעבר ביתה של ברוק כשהשיר Criminal של בריטני ספירס מתנגן ברקע ומארח לי חברה.