גבולות

גבולות: פרק 21

מתוך הפרק:

"אני רוצה את הלב שגנבת לי בחזרה, אני רוצה שמישהו אחר יחזיק בו וירפא אותו מפצעיו הכואבים, אני רוצה שהוא יתחיל מההתחלה עם גבר שכשאפקיד אותו בידיים שלו, הוא ילטף וישמור עליו.
לא אחד שרק ידקור ויניח לכל החורים להפוך לבורות. כי כבר נמאס לי להחזיק אותו פצוע בידיים שלי."

~דניס~

"למה חזרת?" קולו של דניס היה זר לאוזניו.
הוא ישב כעת על מיטה בחדר האחות של בית הספר.
סבסטיאן התהלך הלוך ושוב ועשה לו סחרחורת בעיניים.
"שכחתי לקחת משהו, מסתבר שאם לא הייתי חוזר היית מרסק את היד שלך על גזע העץ." סבסטיאן אמר ברוגז.
"זה לא עניינך." דניס אמר בזלזול.
"לא ענייני? אתה חבר שלי, איך זה לא ענייני?"
"אני אוהב אותה." מלמל.
"תתאפס על עצמך, בדיוק כמו שזאק אמר לך בעבר, תתגבר עליה, בבקשה, אתה פוגע בעצמך." התחנן.
"מה זאק מבין באהבה? הוא לא יודע כלום! ואתה? לך הכל הולך טוב." צעק.
שתיקה שררה בין שניהם.
"סיפרת לה?" סבסטיאן שבר את השתיקה.
"על מה?" דניס שאל בעייפות.
"על הסם." השיב.
"לא אספר לה על הבושה שלי!" התעצבן.
דניס נשכב לאורך המיטה והסתובב לצד השני, כך שפניו היו לקיר.
"בכל פעם שלא תסכים עם אחד מאיתנו, אתה תבחר להתנהג כמו ילד קטן?"
"אולי זה מה שאני, ילד קטן."
"תסתובב ותסתכל עליי!" סבסטיאן משך בכוח את דניס לישיבה וגרם לו להביט בעיניו.
סבסטיאן הוא גבר מלא חן, הן  ביופי והן באופי, הוא נחשב לגבר הכי טוב מבין החבורה שלהם, ובנות לא מפסיקות לפזול לכיוונו. בעבר גם לגבר היו רגשות כלפיו, אך כהרגלו, סבסטיאן דחה את כולם בנחמדות.
הוא נאמן לקריסטן, השניים מאוהבים בטירוף, אהבה מהאגדות.
עיניו הירוקות של סבסטי הביטו בעומק רב בעיניו הכחולות של דניס.
הוא יכול היה להישבע באותו הרגע שכמעט פרץ בבכי.
"מי אתה?"
"דניס אריקסון."
"ומה אתה?"
"שבור."
סבסטיאן נאנח בתסכול.
בזווית העין הוא הבחין ביולה שעמדה ליד דלת חדר האחות.
אם השניים האלה לא ישלימו, הם עלולים להרוס אחד את השני.
"לא משנה כמה כואב לך, אל תחזור להיות מה שהיית בעבר, אל תוציא את התסכול שלך על עצמך, הגוף שלך לא אשם בזה, הוא לא צריך לסבול את מה שהלב שלך לא מוכן לקבל." ללא מילה נוספת, סבסטי עשה את דרכו מחוץ לחדר האחות וסימן ליולה להיכנס פנימה.
הוא לא ישקר.
הוא פחד.
דניס שמע את הדלת נפתחת שנית, הפעם כשהרים את עיניו הוא פגש בנערה שהוא אוהב.
הוא חייך בעייפות וחזר לשכב על המיטה.
מבטו היה ממוקד בתקרה המשעממת.
החדר היה שקט, למרות שנכחו בו שני אנשים.
"למה עשית את זה?" שאלה שוברת את השתיקה שנוצרה ביניהם.
"זה מי שאני יולה. ילד קטן." השיב לדבריה.
"אני לא מבינה, למה פגעת בעצמך בצורה כזאת? מה עובר עליך? לא היית כזה." קולה רעד.
הוא תהה אם היא נשרפת מבפנים כמו שהוא נשרף.
"זה מי שאני." השיב בכנות.
זה הרי מי שהוא, נכון?
הכבשה השחורה, הלא יוצלח, הסטוציונר.
"למה חזרת?" שאל בקרירות.
לראשונה מזה זמן רב, הוא הצליח להקשיח את קולו.
"רציתי לבדוק שהיד שלך בסדר." השיבה.
"אני בסדר, לכי מכאן, חבר שלך לא יאהב שאת מפלרטטת עם גבר אחר, ועוד עם האקס שלך." שוב, קולו יצא קר והבעת פניו שידרה אדישות מוחלטת.
הוא ידע שאם לא יגיב כך, הוא ישבר.
אני לא שווה את זה. לכי מכאן!
"אני זאת שאמורה לכעוס, לא אתה!" הרימה את קולה.
לכי מכאן!
"אני רק אגיד לך את מה שרציתי להגיד אבל לא יכולתי כי התחלת להשתגע ולהכות את העץ."
אמרתי לך ללכת, בבקשה לכי.
"תגידי את זה, קדימה." דחק בה.
"להגיד את מה?" נאנחה.
"תתבכייני עד כמה נפגעת, ועד כמה את לא יכולה להיות איתי ולסמוך עליי, קדימה תגידי." לא משנה כמה נועז הוא היה, הוא לא יכול היה להביא את עצמו להסתכל לה בתוך העיניים.
"תגידי לי עד כמה את מתחרטת על הכל, עד כמה את כועסת עליי, ושונאת אותי." המשיך.
"אל תכניס לי מילים לפה!" החלה להתווכח.
"אז מה את רוצה שאכניס לך לפה? משהו אחר?" הרים את מבטו אליה.
טעות איומה.
חתיכת אידיוט!
יולה לא נשארה אדישה לדבריו, היא הביאה לו סטירה חזקה כל כך שהצליל שלה הדהד בכל רחבי החדר הקטן.
לאחר שהתעשת, הוא החזיר את מבטו אליה וכל מה שמצא היה עיניים דומעות ופגועות, במקום חומות ויפות.
היא נשכה את שפתה התחתונה ושאבה ממנה דם.
"איך אתה מעז?" צעקה.
אני טיפש. תסלחי לי.
"זה לא שלא עשית את זה בעבר!" צעק בחזרה.
אני רק עושה טעויות.
אני מצטער.
"נכון. עשיתי, ואני מתחרטת כל כך על כל הזכרונות האינטימיים שלנו יחד, כי הם לא היו דבר חוץ משקרים שלך." בכתה.
הרגעים האלו הם היפים בחיי.
האינטימיות הזאת הייתה אמיתית וכנה.
דניס רצה לסתור לעצמו על כך שלא שתק, על כך שהזכיר זיכרון אינטימי ורגיש של שניהם מהתקופה שהייתה ביניהם והפך אותו למשפט זול.
הוא באמת רצה לסטור לעצמו על הטיפשות שלו, על כך שהוא הורס כל דבר שמגיע לידיים שלו.
"אני רוצה את הלב שגנבת לי בחזרה, אני רוצה שמישהו אחר יחזיק בו וירפא אותו מפצעיו הכואבים, אני רוצה שהוא יתחיל מההתחלה עם גבר שכשאפקיד אותו בידיים שלו, הוא ילטף וישמור עליו, לא אחד שרק ידקור ויניח לכל החורים להפוך לבורות. כי כבר נמאס לי להחזיק אותו פצוע בידיים שלי. אני רוצה גבר כזה, והגבר הזה הוא לא אתה!" לאחר שניגבה את דמעותיה, יולה פסעה לעבר היציאה ויצאה מחדר האחות בטריקת דלת חזקה.
דניס חזר לשכב על המיטה, הביט בתקרה והפעם, הוא לא מנע מהסכר להתפרץ.
את צודקת.
הוא לא אני.