גבולות

גבולות: פרק 36 🔞

"החיים הם לפעמים כמו תהום,
כשאתה נופל, אתה מרגיש כאילו אתה נופל לתוך בור שאין לו סוף.
אך לפעמים, יש לך בחיים את האדם הזה,
שאם תיפול לתוך התהום, הוא יהיה הרצפה שתחזיק אותך מליפול לתוך האינסוף."

הודיה פרץ.

טוני התיישב מולי עם כוס קפה, במשך מספר דקות הוא רק בהה בי ושתק.
"מה אתה רוצה?" התחלתי לאבד את סבלנותי.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על כל מה שקרה בינינו לאחרונה." קולו היה שקט כאילו פחד שישמעו אותו.
"עדיין יש לנו על מה לדבר? חשבתי שאמרנו הכל."
"אני חושב שקצת הגזמתי.. לא, אני לא חושב, אני יודע שהגזמתי." הוסיף לדבריו אך קטעתי אותו.
"הבנת שעשית שטויות ועכשיו אתה מתחיל להתחנף? אל תתחנף, אני לא זקוק לאנשים שאתמול צחקו איתי והיום דפקו לי אגרוף לפנים." לגמתי במהירות מכוס הקפה הרותח שלי, ללא חשק להמשיך לשתות קמתי מהשולחן וזרקתי לפח.
"אני מוריד מהאגו המזורגג שלי בפניך, אתה לא מתכוון להקשיב?" קולו הפך אגרסיבי, אך שבור. היה נראה שעובר עליו משהו שמכביד עליו.
"יש לנו זמן עד הצילומים, נוכל לדבר בינתיים?" שאל בעודו נעמד מאחוריי.
"שנחזור לשבת בשולחן?" שאלתי.
"כן." השיב.
שנינו חזרנו להתיישב סביב השולחן ולהביט אחד בשני.
"ש לך משהו להגיד לי?" שילבתי את ידיי.
"אני רוצה שנחזור לדבר כמו בעבר." אמר לא מסיט את מבטו ממני.
"טוני אני מבין את התגובה שלך, גם אני הגבתי בצורה נוראית כשגיליתי שהיא לא נוטלת גלולות אבל מכאן ועד לצלם אותה ולשלוח להורים שלה? אתה עד כדי כך נקמן?" ניסיתי להמשיך אך הוא קטע את דבריי.
"אתה צודק, אבל לא ידעתי ששהורים שלה כאלה."
"ההורים שלה הרבה יותר גרועים ממה שראית לפני כמה ימים, זו לא הפעם הראשונה שראית אותה עם סימנים בפנים או בגוף, ההורים שלה לא הכי נחמדים כלפייה כפי שראית והיא ממשיכה לשתוק." אמרתי בכאב. טוני השפיל את מבטו לרצפה בעצב אך יכולתי לשמוע שהוא פלט מטר של קללות מפיו.
"יש לה סיבה למה שהיא עשתה?" שאל.
"היא אומרת שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, כמובן זה לא וודאי." השבתי.
"זה רציני?" מבטו היה מופתע.
"נראה שכן, בכל מקרה היא צריכה לבדוק אצל רופא נשים." אמרתי.
"איך היא?" שאל מבלי להביט בי.
"הרבה יותר טוב, ראית בעצמך קודם." השבתי.
"אני רוצה לשאול אותך משהו שאני חושב שלא שתרצה להודות בו בפניי אבל אני אנסה בכל זאת." נשענתי על ידיי. ורכנתי לעברו.
טוני כיווץ את גבותיו באי הבנה.
"מה אתה מרגיש כלפי מייגן?" שאלתי בישירות.
"שום דבר." השיב במהירות מבלי לטרוח להסתכל לי בעיניים.
"עכשיו תורי לשאול אותך שאלה." הוסיף.
"לך על זה." אמרתי.
"מה קרה בינך לבין מייגן בימים שנעדרתם?" שאל.
נו באמת טוני, עד מתי תמשיך להעמיד פנים?
חתיכת אידיוט דביל!
"בוא נראה, בימים האלו.. וואוו קרה הרבה." חייכתי בהתגרות.
קרו הרבה דברים איתי ועם מייגן בימים האחרונים, לא במובן המיני אלא במובן החברי. היא נתנה לי לעזור לה ולהכנס עוד קצת לעולם שלה.
למדתי להכיר אותה טוב יותר, למדתי אותה.
היא בסך הכל ילדה קטנה שהתבגרה מהר, תינוקת בגוף של נערה, ילדה שבסך הכל רק רוצה לקבל אהבה מהאחר.
אני אהיה המשפחה שלה, המגן שלה, החבר הכי טוב שלה, אוזן קשבת להכל עד שהיא תמצא את הגבר שימלא את המקום הזה עם המון אהבה, רגש, שמחה ואושר.
עד אז, אני אהיה הבית שלה.
"מה זאת אומרת קרה ביניכם הרבה?" טיפת זיעה נטפה ממצחו.
זה מתחיל לשעשע, מישהו כאן אוכל את עצמו מרוב הקנאה.
"מה ששמעת, היינו יחד." המשכתי להתגרות.
"מה עשיתם?"
"מה זה? אני שומע קנאה בקולך?" חייכתי.
"לך לעזאזל אלף פעם זאק." צעק.
"סיימת? אני צריך ללכת להתארגן, יש לנו סצינה גדולה לצלם, ואני עדיין צריך לעבור דרך הרופא כדי לראות שמייגן בסדר." המשכתי לחייך.
"בן זונה." יילל.
"תפסיק להיות פתי בכל דבר שקשור למייגן! תפעיל קצת את המוח הקטן שלך, באמת נראה לך שיכולתי לשכב איתה כשכל גופה פצוע? לאן ברח השכל שלך?" צעקתי לעברו.
"השכל שלי לא ברח לשום מקום." אמר בכעס.
"אז איפה הוא מתחבא?" חייכתי בערמומיות.
"בתחת שלך, תתכופף כדי שאוכל להוציא אותו משם." חיוך קטן וממזרי התפרש על פניו בפתאומיות.
"אני חושב שאתה צריך לבדוק בתחתונים של סנדרה, אולי תמצא אותו שם."
"באמת? אם כך תהיה חבר טוב ותעזור לי לחפש אותו?" שאל ממשיך לחייך.
"בוודאי, הכל בשביל חברי לשעבר." נעמדתי מול טוני והנחתי את ידי על כתפו.
"חבר לשעבר? אני צריך להזכיר לך שאני עדיין הבן זוג שלך?" התגרה.
"איכס מי אתה?" החזרתי בגועל.
צחוק חזק נפלט מפיו.
כמה זמן לא צחקנו ככה.
"אני עוד אתחשבן איתך אחר כך." גררתי אותו לעבר מלתחות הבנים.
"לאן אתה לוקח אותי? כבר לא יכול להתאפק?"
"אנחנו הולכים לחפש אחר המוח האבוד." צחקתי.
"חבל, אני אזיין אותך עד שתתחנן." נתן לי מכה.
"לא יקירי, היום זה התור שלי." דחפתי אותו אל המלתחות.