גבולות

גבולות: פרק 23 🔞

מתוך הפרק:

"הנפש שלי כואבת, היא עייפה מלהיאבק.
מתי זה יפסיק לכאוב?
מתי אוכל לחזור לנשום?"

"מה יקרה עכשיו?" קולה הרך של ג'ולס הוציא אותי ממחשבותיי הנודדות.
אחרי שהודעתי לה על שחרורה מהפורנו וממני, דאגתי שיחזירו לה את בגדיה ומשם לקחתי אותה אל בית הקפה הקרוב.
אני גווע.
"יש לי הצעה בשבילך." הודעתי.
"הצעה? מהי?" שאלה בסקרנות.
"עכשיו כשאת משוחררת, חשבתי להציע לך לעבוד אצלי במשק הבית יחד עם מנהלת משק הבית שהיא כמו אמא שניה בשבילי, גם כדי להרוויח כסף טוב וגם כדי שתהיה לך קורת גג עד שתרצי להסתדר לבד."
"עשית למעני מעל ומעבר," השפילה את מבטה לאצבעותיה הקטנות תוך כדי ששיחקה בהן, אצבעות שאמורות להיות כה רכות ונקיות, נראו מחוספסות ופצועות.
"יש לך לאן ללכת?"
שאלתי, מסיט את מבטי מידיה חזרה לעיניה היפות.
"אני לא יכולה לקחת כל מה שתתן לי, זה יהיה לא יפה מצידי."
"אני לא ארצה להשאיר אותך לבד אחרי כל מה שעברת, נכון שיחררתי אותך, נכון עזרתי לך, אבל לא אהיה מסוגל להשאיר אותך ברחוב בלי כלום.
אני מציע לך קורת גג, עבודה, לימודים, תעזרי במשק הבית ותרוויחי כסף כדי לחיות, מה את אומרת על זה?" גייסתי את החיוך הכי יפה שלי, או לפחות כך אני מקווה.
ג'ולס צחקה, היא נראתה קורנת ויפה למרות היותה מוזנחת ופגיעה.
בגדיה היו גדולים על גופה כאילו לא הותאמו לה כלל, היא לבשה חולצה אפורה בהירה שהייתה גדולה בארבע מידות, מכנסי טרנינג שחורים ודהויים מכתמים של אקונומיקה, ג'קט בד שחור מלא בקרעים ונעלי בית ורודות ומלוכלכות בעלות אוזניים של ארנב.
"זאק.." קולה הרך שוב הוציא אותי ממחשבותיי.
"מה את אומרת?" שאלתי וסימנתי למלצר הקרוב שאנחנו מעוניינים להזמין.
"בסדר," השיבה.
"אני לרוב עסוק בעבודה אבל, אם יהיה משהו שיפריע לך, פרנצ'סקה מנהלת משק הבית תהיה שם לצידך. העובדים הם משפחה, את לא צריכה לדאוג משום דבר."
המלצר הגיע לשולחננו עם הטאבלט וחייך.
"מה תרצו להזמין?" שאל.
"מה תרצי לאכול ג'ולס?" קירבתי לעברה את התפריט.
הבחנתי בה מעיינת בדפי התפריט, מסתכלת ברעב על כל מיני מנות, בוחנת ולבסוף מצביעה על סלט יווני. חייכתי ולקחתי אותו ממנה.
"אנחנו רוצים להזמין שני סוגי סלטים, הראשון הוא סלט יווני, השני הוא סלט חלומי חם, מוקפץ ברוטב טריאקי עם נתחי דג סלומון, שתי ביצי עין עם פלטת מטבלים ולחמים. לשתייה נרצה להזמין שני בקבוקי תפוזים וקנקן מים עם קרח."  סגרתי את התפריט ומסרתי אותו למלצר המחייך.
"תהנו." אמר ופסע חזרה אל פנים בית הקפה.
"אתה לא חושב שזה יותר מדי?" חייכה בנימוס.
"את רעבה, ראיתי איך בחנת את התפריט."
ג'ולס חייכה בביישנות.
"אני מצטערת.. קודם שילמת עליי סכום גבוה כדי לשחרר אותי ועכשיו.. על האוכל." מלמלה.
"ואני אמשיך לשלם. לעולם אל תתנצלי על זה, את חופשייה עכשיו ואני לא מתחרט שעשיתי את מה שעשיתי. שדבר מזה לא ידאיג אותך בכלל, הבנת?"
"אני מבינה." חייכה.
"אני גווע, לא אכלתי הבוקר ואני שונא להיות רעב ככה." שלחתי את ידי לעבר הנייד שלי.
קיבלתי הודעה נוספת מאת הבלונדינית שלי.
ליבי צנח לרצפה, ההרגשה המעיקה הזאת חזרה אליי והפעם חזקה יותר.
"ברשותך, אני אקום לעשות שיחה." הודעתי לג'ולס שהנהנה לחיוב. קמתי מהכיסא ועשיתי את דרכי לעבר חניית בית הקפה.
לחצתי על כפתור החייג וחיכיתי לקולה של ברוק מהצד השני.
המחשבות שלי אכלו אותי מבפנים, קרסמו את הבשר וקרעו אותו לגזרים.
אני מרגיש כל כך רע על מה שאני עושה לה, אני רק מקווה שברוק לא תגלה על השקר הזה,
אם היא תגלה אני אאבד אותה לתמיד.
ואני לא יודע מה יהיה גרוע יותר, זה שהשקר שלי יתגלה? או זה שאאבד אותה?
מחשבות עליה מחייכת לעברי וחושפת את הגומות העמוקות שלה, מביטה בי עם עיני הים שלה המשתנות לירוק בהיר. אני תוהה איך עבר עליה היום? איך היא מרגישה? עם מי היא נמצאת? אם היא מתגעגעת אליי כמו שאני מתגעגע אליה.
מתגעגע אליה.
אני חושב ששקעתי במחשבות עמוקות כל-כך שלא הבחנתי בקולה העדין של ברוק בקו השני.
"הלו, זאק? הכל בסדר?"
כמה התגעגעתי לקול המתוק שלה.
"היי, ברוק."
"למה לא ענית לי? הכל בסדר? אתה יודע איך דאגתי לך?" אכזבה נשמעה בקולה.
אני מצטער.
מה לענות? מה להגיד? לשקר? להגיד את האמת? מה עלי לעשות?
"הכל בסדר? אתה נשמע לא טוב."
"האמת שלא.." נאנחתי בתסכול.
אני מצטער ברוק, אני מקווה שתסלחי לי על השקר הזה יום אחד.
"אני מצטער בלונדינית." דפקתי את ראשי על הקיר שהיה מאחוריי בתסכול.
"מה קרה?" שאלה.
"היום בבוקר הודיעו לי שדודה שלי, אחותו של אבא שלי נמצאת במצב קשה, יש לה מחלת לב מגיל מאוד צעיר, היא קיבלה דום לב וכעת היא מאושפזת במצב קשה." אמרתי מנסה להישמע עצוב בעל כורחי.
"מה רופאים אומרים, היא תצליח לצאת מזה?" שאלה בדאגה.
"כרגע מנתחים אותה, אנחנו מחכים לראות מה יגידו הרופאים לאחר שהניתוח יסתיים." השבתי.
"ואיך אתה מרגיש? אתה רוצה שאבוא להיות איתך?" שאלה.
"לא בלונדי שלי, לא מקבלים כאן מבקרים ואני לא יכול לעזוב ולהשאיר אותה לבד, אחרי הכל היא גידלה אותי מגיל קטן."  התחלתי להילחץ.
"אני מבינה." אמרה ויכולתי לשמוע אכזבה בקולה.
"אתה בסדר?" שאלה.
"פחות או יותר, אני משתדל להיות בסדר." השבתי מסתכל על השמיים ומתחנן שהשיחה הזאת תעבור ללא בעיות.
"כשאני אחזור אני אחבק אותך חזק חזק, אני מבטיח." חייכתי כשחשבתי על חום גופה ועל הנשיקה הלוהטת שחלקנו לפני שנכנסתי ללוח זמנים צפוף.
"אני מחכה לזה, אתה הבטחת." הרגשתי שהיא מחייכת מהצד השני.
"קטנה שלי, אני חייב לסגור, אני אדבר איתך מאוחר יותר?" שאלתי.
"תענה לי כשתוכל, אני באמת דואגת. נדבר." החזירה.
"אני מתגעגע אלייך." לחשתי.
"גם אני, מאוד. ההצקות שלך חסרות לי." לחשה בחזרה.
"כשאחזור אני אציק לך עד שיימאס לך ממני ותרצי שאלך." הבטחתי.
"אני מחכה לזה, אל תאכזב אותי."
"להתראות בלונדי."
"להתראות אדון ריבר." אמרה בצחקוק וניתקה.
נאנחתי בתסכול.
אני מצטער, אני כל כך מצטער.
החזרתי את הפלאפון לכיס מכנסיי ועשיתי את דרכי חזרה לג'ולס שישבה בשולחן עם כל האוכל שהגיע.
"חברה שלך?"
"איך ידעת?" הופתעתי.
"המבט שלך מסגיר אותך." אמרה.
"האם אני כל כך שקוף?" חייכתי מתיישב במקומי.
"כן." חייכה בחזרה.
"למה לא התחלת לאכול?"
"חיכיתי לך."
"קדימה תאכלי." פתחתי לשנינו את בקבוק מיץ התפוזים, ומזגתי לצלחת שלה קצת מכל דבר.
ג'ולס אכלה בהנאה רבה ובעדינות בהשוואה לרעב שחשה לפני כן, כל כך קטנה, כל כך רזה, וכל כך עדינה ומנומסת.
חייכתי.
היום היא מתחילה את חייה החדשים.