גבולות

גבולות: פרק 44

אני אוהב אותך,
אני אוהב את הצליל שהלב שלי משמיע כשאת נמצאת לידו.

אני אוהב את החוזק שלך,
הוא מתאר עד כמה אף אחד לא יכול לשבור אותך, את כמו חומה כשכולם קרשים.

אני אוהב את האומץ שלך,
להתמודד מול קשיים גדולים כשרק הצל שלך עומד לצידך ולצלוח אותם כאילו עומדים מאחורייך שיירה של לוחמים.

אני אוהב את הלב שלך,
הוא מלא בחמלה כלפי כל אדם, בין אם הוא טוב, או רע.

אני אוהב את החיוך שלך,
הוא מזכיר את השמש במזג אוויר קודר.
ואת האור של הכוכבים באפלת הלילה.

אני אוהב את האהבה שלך,
ואני אוהב אותך.

את הכוכב שלי כשהכל אפור.
את מאירה את הדרך שלי כשהכל שחור.
את הופכת את הלב שלי לטהור.
כל כולך הוא האור.

הודיה פרץ.

שלושתינו ישבנו במשרד המנהל, מולנו ישב אדון אריק ווקר בכבודו ובעצמו והביט בכל אחד ואחת מאיתנו.
משקפיו נחו כעת על אפו, ואצבעותיו נקשו על שולחן העץ.

"אני חושב שאתה קצת כועס." שלחתי לעברו מבט קטן.

"להפך זאק, אני לא כועס על הבחירות שלכם, אתם עדיין צעירים וזכותכם לנהוג כפי שתרצו.." אמר בחיוך ושילב את ידיו.

"אבל?" המשכתי אותו.

"החיים עוד לפניכם, ועליכם להבין דבר אחד, היום זה קרה כאן, מחר זה יקרה במקום אחר. אם אינכם מסוגלים לעמוד בתפקיד מסויים, אל לכם להיכנס אליו מלכתחילה."
בכנות, הרגשתי כמו תלמיד שננזף על ידי המורה שלו.

"אני באמת מעריץ את האומץ והדרך שלכם, אבל אתם עדיין צעירים, ואתם תעשו המון טעויות בדרך אל הפסגה." הוסיף.

"אני לא מתחרט על מה שעשיתי קודם." אמרתי בביטחון.

"אני לא מבקש ממך להתחרט." ציין.

"מה לגבי שניכם?" המנהל פנה לעבר טוני ומייגן.

"אני רוצה לפרוש." שניהם ענו בעת ובעונה אחת.

המנהל הביט בהם באי הבנה.
אני הבטתי בהם בשעשוע.
ואילו שניהם הסמיקו כמו שתי עגבניות בשלות.

טוני היה הראשון שהתאושש מביניהם; "אני רוצה לפרוש מהעבודה הזאת, הגעתי לגבול שלי, אני לא רוצה להמשיך להתעסק בזה יותר, אני פורש." הצהיר.

"אני מבין." ווקר הנהן בהבנה.

"מה לגבייך מייגן?" פנה אלייה.

מייגן שלחה לעברי מבט עצוב, כאילו מבקשת ממני רשות. הנהנתי לחיוב, מקווה בכל ליבי לשמוע את התשובה לה חיכיתי תקופה ארוכה מאוד.