גבולות

גבולות: פרק 13

מייגן המשיכה ללכת, לא מביטה לאחור ולא עוצרת לרגע, אחזתי בידה לאחר שרצתי כדי לעמוד בקצב שלה וסובבתי את גופה אליי.
"תעצרי!" פקדתי עליה.
"לאן את הולכת?" שאלתי, היא לא הביטה בעיניי.
"אני הולכת לבית שלי, ברגל!" היא ניסתה להישמע כועסת אך במקום כעס הבחנתי בקולה שרעד.
"אנחנו נוסעים ברכב." ציינתי.
"חשבתי שאתה מתכוון להשאיר אותי שוב ללכת לבד." הרעד בקולה הלך וגבר, עיניה נצצו ובין רגע דמעות החלו לזלוג מהן, למרות שניסתה למחות את הדמעות זה היה לשווא.
הן זלגו ללא הרף.
"חשבת לא נכון, למה שאעשה את זה שוב?" היא שחררה את אחיזתי מידה באגרסיביות.
"התשובה נמצאת בשאלה שלך, עשית את זה בעבר, למה שלא תעשה את זה שוב?"
הרגשתי איך ליבי הלם בחוזקה למשמע דבריה, היא צודקת! השארתי אותה מאחור בעבר, למה שהיא לא תחשוב שאעשה את זה שוב? האמון שלה באנשים כבר מספיק פגוע, אני לא רוצה שהיא תפגע שוב, לא ממני.
"תסמכי עליי, אני לא אעשה את זה שוב, טועים פעם אחת." אמרתי ברכות. בעדינות משכתי אותה לחיבוק וליטפתי את גופה.
"זאק, למה עצרנו?" משכה באפה שהספיק להפוך למנוזל.
לאחר שהתנתקנו מהחיבוק, הבטתי היטב בעיניה החומות.
"איך הם עשו לך את זה?" שאלתי.
"אבא שלי הכה אותי עם החגורה שלו." השיבה בכאב.
"והצלקת שנמצאת על הצוואר שלך? היא נראית כאילו כיבו לך סיגריה על העור." לא אשקר, פחדתי לשמוע את התשובה שלה למרות שידעתי אותה כבר מראש.
"אמא שלי כיבתה לי סיגריה על העור, היא גם שחררה את החזייה שלבשתי באותו הרגע וכמעט חנקה אותי למוות איתה. קרה כל-כך הרבה, אתה לא תבין את זה לעולם." בשלב הזה מייגן כבר הפסיקה לנגב את הדמעות.
"תספרי לי כדי שאוכל להבין אותך, כדי שאהיה לצידך." התעקשתי.
"אתה בסך הכל מרחם עליי זאק, הרי שנינו יודעים שבבית הספר אתה לא באמת תתנהג כאילו אתה מכיר אותי, אתה לא תגן עליי כמו שאתה אומר כי אתה חושב שאני רגילה לזה.
בעבודה זה ימשיך להיות סקס בשביל הכסף כמו שזה כל הזמן, וזה רק עניין של זמן עד שתשתעמם ממני ותשאיר אותי לבד, שוב.
זה כואב לחשוב על זה בצורה כזאת אבל זאת המציאות שלי, קיבלתי אותה ככה עם כל הכאב והקושי שבה." היא חייכה והביטה לשמיים.
הביטה על הכוכבים.
"הבטחתי לך שמעתה והלאה אשמור עלייך, תני לי לעזור לך."
"אתה תעזור לי בכך שתפסיק לכעוס על ההורים שלי, הם זקוקים לי כמו שאני זקוקה להם. אני אוהבת אותם הם המשפחה שלי גם אם זה נראה אחרת, הם ההורים שלי זאק. כל ילד צריך את ההורים שלו לצידו." בכתה.
"לא כשהם מתעללים בו וגורמים לו לסבול ולכאוב. הורים אמורים לשמור ולהגן על הילד שלהם, לעזור לו ולתמוך בו בכל אשר יעשה. ההורים שלך לא עושים שום דבר מזה. זאת המציאות העגומה שלך מייגן." התרתחתי.
"נכון, זאת המציאות העגומה שלי, ואתה לא חייב להיות חלק ממנה." קולה הפך לכועס.
"את עוד פעם עושה את זה."
"עושה את מה?"
"מנסה להרחיק אותי ממך, למה?"
"אני לא יכולה לשמור קרוב אליי אף אחד, אני מסכנה, אני זונה, אני שחקנית פורנו, אני ענייה, יש לי הורים מתעללים, אני כל הזמן לובשת את אותם הבגדים כי אין לי כסף אפילו לקנות לעצמי תחתונים נורמליים. אני כל כך הרבה יותר מזה ובכל זאת מנסה להישאר אנושית, מנסה להישאר כמו שאני. אבל לא משנה מה אני אעשה אני עלובה ודוחה, אף גבר לא ירצה להיות איתי, ואף בחורה לא תרצה להיות חברה שלי."
"זה כל כך לא נכון מה שאת אומרת! למה את מורידה מהערך שלך? למה את פוגעת בעצמך בצורה כזאת?" ליבי כאב.
"האם זה לא נכון?" שאלה בכאב.
"זה לא נכון!" אמרתי ברכות.
"אין לך מושג מה זה לחיות שלוש נפשות בבית קטן שמכיל מקום רק לאדם אחד, כל הקירות מתקלפים, כל הבית הרוס מבפנים, כל הכסף שאני מרוויחה הולך על אלכוהול ומעט אוכל להכניס למקרר, הכל כל כך יקר.
אני משלמת את כל ההוצאות של הבית. משלמת על ההימורים שאבא שלי מהמר.
לקנות כלים חדשים לאוכל כי כמעט כל יום ההורים שלי רבים ומשהו אחר נשבר בבית.
מישהו צריך לדאוג שהכל יחזיק מעמד.
אתה בחיים לא תדע מה זה לחיות בעוני זאק, ואני לעולם לא מאחלת לך לעבור דבר כזה." היא הייתה נסערת.
לאחר מכן מייגן לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לדבר; "לך הכי קל לדבר, יש לך בית גדול, אבא שנמצא מאחוריך, אמא חורגת שאוהבת אותך ואמא ביולוגית שתומכת בך ממרחקים. הבית שלך נראה כמו ארמון מלוכה, יש לך עוזרות ומשרתים, אוכל מוכן על השולחן, אתה לא צריך לדאוג לשום דבר, רק לחיות את החיים שלך.
לכן לעולם לא תוכל להבין אותי, כל עוד אתה לא נמצא בנעליים שלי."
עמדתי מולה והבטתי בה בכאב גדול,
היא נראתה הרוסה ושבורה
היא בכתה ללא הרף ורעדה.
שערה התפרע עם הרוח, פניה נפוחות מדמעות, התקרבתי אליה באיטיות ועטפתי אותה חזק בזרועותיי.
מיד היא החזירה את החיבוק וקברה את ראשה בשקע צווארי.
"מהיום אני אשמור עליך כמה שאוכל בסדר? אבל אני רוצה לבקש ממך דבר אחד. את צריכה להבטיח לי דבר אחד."
היא הנהנה ללא מענה וחיזקה את החיבוק.
"תשתפי אותי תמיד במה שעובר עלייך, אני מבקש ממך לפחות את האמון בי."
"אל תשבור את האמון שלי לעולם." התחננה.
"לא אשבור את האמון שלך בי לעולם, זאת הבטחה." הנחתי נשיקה על ראשה, שנינו התנתקנו מהחיבוק ואני אחזתי בידה והובלתי אותה בחזרה לרכב שלי.
"את רוצה להישאר אצלי הלילה?" שאלתי.
"אני לא רוצה להטריח אותך, זה בסדר אני אחזור לבית, כל עוד אני חוזרת בשעה סבירה הם לא יגעו בי." השיבה.
"את בטוחה? השעה מאוד מאוחרת עכשיו.." מלמלתי.
מייגן הביטה בשעון, השעה הייתה שתיים בלילה, היא בלעה את רוקה בכבדות.
"נלך אליי, בסדר?" היא הנהנה לחיוב בלי לומר מילה והתחלתי לנסוע לכיוון ביתי.