גבולות

גבולות: פרק 24

מתוך הפרק:

הוא: היא כל כך קטנה לידי, איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו?

היא: אלוהים אדירים, מתי התחלתי להשתוקק למגע שלו?

השעה הייתה תשע בערב כאשר טוני סיים לעבוד ועשה את דרכו חזרה למלתחות הבנים, הרגע הוא סיים לצלם מספר סצנות פרועות לצידה של מייגן.
חיוך גדול נפרש על פניו ללא שליטה, מתי בפעם האחרונה הוא חייך כששמע את השם שלה? הוא תמיד נהג לדבר אליה מלוכלך, תמיד התנהג אליה בבוז מוחלט כאילו היא יצור לא מן העולם שאין להתייחס אליו באנושיות מכל סוג שהיא.
בקלילות הוא פתח את ברז המים בתא הגדול ונכנס כאשר הרגיש שהמים היו חמים מספיק על עורו, באיטיות, הוא לקח מעט סבון בידו והחל לסבן את גופו החטוב, טוני ניקה את עצמו ביסודיות. הוא היה מיוזע מכל הפעמים שזיין את מייגן, הוא היה מוכתם בנוזלים שיצאו מגופה כאשר גמרה מספר פעמים בהנאה רבה.
הוא חייך לנוכח זכרונות שצצו בראשו מהיום הארוך הזה, וחשב לעצמו שיש להם זמן רב להיות יחד.
יחד.
רק שניהם, ללא מסכות.
רק לאחר שסיבן את גופו עם סבון בריח וניל, הבחין טוני בכתם דם קטן שהיה מונח כמו טיפת גשם על רגלו, הוא נזכר במייגן שהתקפלה מכאבים חדים לאחר שסיימו לצלם ודיממה. לא משנה כמה לחץ עליה יום שלם לגשת לרופא, היא סירבה.
הדאגה רבצה מעליו כל היום.
דאגה? למי?
מייגן.
למה אני דואג לה?
היא כלום ושום דבר עבורי, היא זונה.
היא לא.
אבל מה היא עבורי? ויותר מכך, מה אני עבורה?
לאחר שסיים להתרחץ, הוא כרח מגבת לבנה ודקה סביב חלקו התחתון, טיפות מים זעירות ירדו במורד גופו, שערו הבהיר הדיף ריח של וניל ונשפך על פניו.
באיטיות הוא ניגש אל הלוקר הקטן הנמצא במלתחות, משם הוציא בגדים חדשים שהביא איתו הבוקר ונעל נעליים נוחות.
כשסיים לארגן את חפציו, הוא תחב את בגדיו תחתוני הבוקסר ספוגי הזיעה שלו לתוך תיק הספורט השחור, ולאחר מכן עשה את דרכו החוצה לכיוון רכבו.
כשהיה בדרך חזרה הביתה, השעה לא הייתה מאוחרת ממש, אך מזג האוויר היה ערפילי וקודר, החושך רבץ בכל מקום.
מחשבות על אחותו הקטנה, הוֹלִי חלפו בראשו, כמה שהוא התגעגע אליה, כל מה שהוא רק רוצה, זה להיות קרוב אליה, היא הדבר היחיד שמרגיע אותו באמת, היא התרופה שלו לכל כעס או עצב, היא נקודת התורפה הכי חזקה שלו.
אם פוגעים בה, פוגעים בו.
אם מציקים לה, מציקים לו.
אם מכעיסים אותה, מכעיסים אותו.
אם כואב לה, כואב לו.
אם היא בוכה, זה הורס אותו.
שובר לרסיסים.
טוני החנה את הרכב בחנית הנכה הקבועה, חניה שאותה קנה בכספי הפורנו על מנת שהדרך לבית תהיה נגישה יותר עבור הקטנה שלו.
בצעדים קלילים, עשה את דרכו לביתו, חוצה את עצי הלימונים שהספיקו לגדול בגינה וכמעט לחסום את הכניסה, נכנס דרך השער השחור אל פנים הבית.
כשפתח את הדלת ונכנס פנימה, הוא נחרד לגלות את הולי הקטנה שלו יושבת על כיסא גלגלים, ולידו תיק ורוד של בראץ.
התיק של הולי.
"מה קורה כאן?" שאל באי הבנה, במהירות, הוא כרע ברך מול הילדה הקטנה.
"אנחנו נוסעים לבית החולים." מריה השיבה, היא הטתה על פניה הבעת פנים של אדישות מוחלטת.
"למה אתם נוסעים לבית החולים? מה קרה לה? מה קרה לך קטנה שלי?" תחושה רעה הקיפה אותו, הפאניקה התגברה.
טוני אחז בידיה הקטנות שהיו כה רכות, עיניו החלו לדמוע כאילו הסכר הגיע אל קיצו,  מה קורה עם הקטנטונת שלו? למה היא ככה?
"קטנה שלי, מה קרה לך?" שאל ברוך. הוא הבחין בפניה הקטנות שהיו רטובות מדמעות.
לראות אותה בוכה, שלח גל של כאב אל תוך ליבו.
הוא שלח את ידיו אל פניה וניגב את הרטיבות בעדינות, לשווא, דמעות נוספות מצאו להן את דרכן החוצה כמו נהר סואן. "הייתי צריכה ללכת לשירותים, קראתי לאמא ואבא לבוא לעזור לי, הם שוב רבו ולא שמעו אותי מהצעקות. כשאף אחד לא ענה לי, הלכתי בכוחות עצמי. נזהרתי מאוד עד ששמעתי משהו נשבר, נבהלתי אז הגברתי את המהירות, החלקתי וקיבלתי מכה חזקה בראש ובגב." קולה רעד.
"אילו הייתה מחכה קצת, דבר מזה לא היה קורה, ואנחנו לא היינו צריכים לנסוע לבית חולים עכשיו." מריה נזפה בה ושלחה לעברה מבט שטוני לא יכול היה להחמיץ.
"מה את מנסה להגיד?" טוני התרומם ברוגז ממקומו.
"אני לא מנסה להגיד, אני אומרת. למה קמת לבדך? היית מחכה עוד קצת עד שאחד מאיתנו היה מגיע לעזור לך." קולה איבד מסבלנותו.
"פחדתי." הולי מלמלה, מבטה היה ממוקד ברצפה.
"ממה פחדת קטנה שלי?" שאל לא מבין.
"פחדתי שיברח לי במיטה ואז אמא תכעס כמו שקרה לי בפעם הקודמת."
מה לעזאזל?
"בטח שאני אכעס, את ילדה גדולה הולי, אין סיבה שיברח לך פיפי במיטה." מריה אמרה בישירות, לא מביטה אף לא מבט קטן לעבר בתה.
"הולי לא אשמה בכלום! היא לא יכלה לקרוא לכם כי בטח הייתם עסוקים בלריב כל היום." טוני התעצבן והרים את קולו.
"אבא שלך הוא מקום ראשון בגרימת עצבים. אם אתה כועס אז תכעס עליו!" מריה הצביעה לעבר קורט שאחז בכיסא הגלגלים של בתו הקטנה ושתק.
"את חושבת שלך חסר? בכל פעם שאבא רב איתך זה רק כי את באמת אשמה! אף אחד לא רב איתך סתם, את מוציאה מהכלים." הטיח בכעס.
"בטח, תאשימו אותי כולכם. בלעדיי הייתם כלום!" הרימה את קולה.
"נסיכה קטנה ויקרה שלי, אני כל-כך מצטער שזה קרה לך." ליטף את פניה ברכות, מתעלם במופגן ממה שקרה זה עתה.
"כואב לך מאוד?" שאל בכאב.
הולי הנהנה לחיוב, מעוותת את פניה הקטנות מהכאב.
מתוך פחד, טוני החל לבדוק את ראשה, פחד כל כך למצוא משהו שלא אמור להיות שם, כל דבר שקשור אליה, טוני תמיד לקח קשה, גם אם זה היה רק חתך קטן שלא היה מהווה סכנה. "היא תהיה בסדר, זה קורה לה כל הזמן, היא קצת מגושמת, זה הכל." אימו נאנחה, לעומת אביו שהיה נראה מותש ממטלות ועבודה, היא נראתה קצרת סבלנות וערנית.
כמובן שהיא תהיה ערנית, איך היא תתעייף אם היא לא עובדת?
אומרים שהבנים מחוברים לאמהות, והבנות לאבות, אך בין טוני לאימו מעולם לא היה קשר טוב, ובטח לא קשר של אימה ובן.
כשהיה בגיל 16, מריה ופוטרה מעבודתה, וקורט נאלץ להתחיל לעבוד שעות נוספות ולקרוע את עצמו בעבודה. כשהגיע לגיל 17, מריה קיבלה החלטה לשלוח אותו להיות שחקן פורנו ולהרוויח כסף קל.
מריה טובה בלשחק את המשק, למעשה, היא כל כך טובה שהיא לא מעוררת חשד כלל. היא שחקנית מלידה, מניפולטיבית ודואגת היטב לאינטרסים שלה. מאז שהכריחה את בנה הבכור להיכנס לתחום עסקי הפורנו, היא דחקה בו לצלם סצנות סקס בכמויות, ותמיד טענה שהיא עושה את זה כדי שיהיה אוכל להניח על השולחן.
אוכל? היא נהגה לבזבז כסף כפי יכולתה על בגדי מותגים ובשמים של שנאל, ממש כמו נערה מתבגרת, היא התעצלה מכדי לעבוד, התעצלה מכדי לבשל, התעצלה מכדי להתנהג כמו אימא אמיתית.
היא תמיד דחקה ועדיין דוחקת אותו לרדוף אחר הכסף בטענה שרק כך יוכלו להחזיק את הבית, לשלם את חשבונות החשמל והמים, לשלם את ההוצאות של התאומים ג'וני וביילי, וכמובן להרוויח מספיק כסף על מנת לממן את ניתוח הראייה של הולי, ניתוח אותו תצטרך לעשות בחו'ל, ניתוח שאפילו לא בטוח אם יחזיר לה את הראייה.
כסף קונה הכל, כסף קונה בריאות.
הכסף תמיד נגמר.
"תשמרי על הפה שלך, היא עיוורת לא חירשת, היא יכולה לשמוע את מה שאת אומרת עליה." טוני אמר בעצבים.
"חיים של אבא אל תהיה עצבני, אני אלך איתה, היא בידיים טובות, היא איתי." היה נראה שלקח לקורט זמן רב מכדי למצוא את המילים שחיפש להגיד מהרגע שבנו נכנס לבית.
"אני אלך איתכם!" אמר בעקשנות.
"אתה צריך להישאר כאן ולשמור על התאומים, הם לא ישמרו על עצמם."  קולה האדיש של מריה הרתיח אותו עוד יותר.
"אז ניקח את התאומים לסבא, אני הולך איתכם." צעק.
"טוני הכל בסדר, היא איתי, אתה סומך עליי?" שאל קורט בתקווה.
"אני כל כך מפחד עליה." מלמל בכאב.
"אני יודע יקירי, גם אני מאוד מפחד, יכול להיות שזה חמור ויכול להיות שזה לא משהו רציני, אבל בשביל לדעת מה קורה איתה בלי לבזבז יותר מדי זמן, אני צריך אותך על המשמר, יש לך גם אחים קטנים, תשמור עליהם בזמן שאני אשמור על אחותך בסדר? תן לי נחת." התחנן.
הוא לא היה רגיל לשמוע את אביו מתחנן, לא כך, לא בתשישות כה כואבת.
"שמור לי עליה." טוני אמר בעצב.
הוא התכופף והניח נשיקה עדינה על מצחה של הולי. "תרגישי טוב נסיכה שלי." לחש בחיוך עצוב. קורט הזיז את הולי עם כיסא הגלגלים לכיוון היציאה, מריה לא חסכה תגובה ושלחה מבט מאוכזב לעברו של טוני רגע לפני שיצאה אחרי בעלה וסגרה את הדלת.
טוני לקח נשימה עמוקה וכששחרר את כל האוויר החונק את ריאותיו, הוא פסע לעבר לול התינוקות הנמצא ליד פינת הישיבה בסלון המרווח, בתוך הלול היו שני אחיו התאומים.
ביילי וג'וני.
אני צריך להיות חזק בשבילם.
הם צריכים אותי חזק.
הולי צריכה אותי חזק.
אבא שלי צריך אותי חזק.
"ביילי ג'וני הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב קטנטנים שלי." חייך לעברם.
טוני ניגש למקרר והוציא משם שני מעדנים, לאחר מכן הוא הושיב אותם על כיסאות המיועדים לתינוקות והחל להאכיל אותם. "אווירון לתוך הפה הקטן של ביילי שלי." תחב את הכפית בעדינות לתוך פיו של ביילי החייכן, התינוק הקטן חייך חיוך חסר שיניים שגרם לטוני להתמוסס מאהבה.
כל מה שאני עושה זה בשבילכם.
שבוי במחשבות, לקח לו זמן להרגיש יד קטנה מושכת בשרוול חולצתו.
"ומה עם ג'וני הקטן? אתה רוצה לאכול?" שאל בחיוך כשחזר למציאות.
ג'וני הסיט את ראשו הצידה כשכפית מלאה במעדן האהוב עליו הגיעה לפיו הקטן.
"קדימה, תפתח פה גדול." ג'וני הסכים לאכול רק אחרי שיכנועים רבים מצידו של טוני, וגם זה היה כרוך בלכלוך בגדיו, ובלעיסת שרוול חולצתו עד שרוק נזל במורד סנטרו.
המראה הזה גרם לו לחייך כשהבין את התמימות הנובעת מכך.
"אתם עדיין קטנים ולא יודעים לאיזה עולם אכזרי נכנסתם, אתם כל כך טהורים כמו מלאכים, כל כך תמימים, כל כך אנושיים וחסרי חטאים." מלמל באהבה כאשר הביט בהם.
חצי שעה לאחר שניקה, קילח והלביש אותם בבגדים נקיים, הוא הרשה לעצמו להיזרק בעייפות על הספה הגדולה בעוד אחיו הקטנים זחלו על הרצפה כרצונם.
המחשבות שלו מיד נדדו להולי.
ככל שהתאמץ יותר לשכוח מכך, המחשבות הגיעו בתדירות גבוהה יותר.
עברה חצי שעה מאז הלכו, הוא הרים את הפלאפון וחייג את מספרו של אביו.
מענה קולי.
הוא ניסה את המספר של אימא שלו.
שוב המענה היה קולי.
הוא ניסה שוב ושוב לחייג לשניהם עד שהתייאש כשהבין שלא יקבל מהם מענה בזמן הקרוב, הוא נאנח בתסכול ועבר לשכיבה על הצד.
ג'וני זחל לעברו וצחק צחוק חסר שינייפ ללא סיבה, ביילי העתיק מאחיו וזחל גם הוא לכיוונו. טוני חייך בעייפות אך גם באהבה רבה. ליבו הרגיש כאילו עומד לצאת החוצה מרוב אהבה לקטנים האלה.
הוא הרים את שניהם עליו וליטף אותם.
"אתם תהיו טובים יותר ממני, תשקיעו בלימודים ולא תלכו בדרך שלי לעולם. אתם לא תהיו כמוני, הבנתם?" שאל ברצינות כאילו הוא עתיד לקבל תשובה מאחד מהם, אך כל מה שקיבל היה כפיים מלאים ברוק.
בעדינות טוני הרים את ביילי והשכיב אותו בתוך הלול, התינוק הקטן מיד עצם את עיניו ונרדם, הוא ניסה לעשות את אותו הדבר גם עם ג'וני אך הוא היה עקשן ומרדן יותר, כבר מהגיל הזה הוא סירב לעזוב את אחיו הגדול ולפת את חולצתו עם האגרוף הקטן שלו.
נאנח בעייפות, טוני נשק לראשו הקטן של ביילי ואימץ את ג'וני לחיקו, נשכב יחד איתו על הספה וכיסה את שניהם בשמיכת צמר עבה.
הוא מותש, הוא עצבני, הוא כועס ובעיקר מפחד, עמוס ממחשבות הוא נשק לקטן הנמצא בזרועותיו, כשהבחין בעיניו נעצמות ובנשימתו נסחפת לשינה עמוקה, הוא הרשה לעצמו להיסחף אל תוך הלילה.