גבולות

גבולות: פרק 26

"כאשר אתה זורע קוצים,
אל תתהלך ללא כפכפים."

פתגם איטלקי

קאט." הצעקה הקבועה והמוכרת של הצלם הייתה הצליל היחיד שהושמע בחדר לאחר שסתמתי למלאני את פיה עם ידי.
"עשיתם עבודה מעולה, אתם משוחררים הביתה עד מחר באישורו של המנהל." הוסיף בחיוך.
מלאני ניתקה את איברנו והתרוממה לישיבה, היום אני משתחרר מוקדם ומחר בצהריים אני חוזר לעבוד שוב.
אני לא מאמין שעבר כמעט חודש מאז שהתחלתי להיות עמוס ולטבוע בעבודה, לשקר לבת הזוג שלי, להציל ילדה קטנה משבי ולהצטיין שוב בסקס.
ברכות לך זאק ריבר, ברכות גדולות. מחאתי לעצמי כפיים.
כמו בכל סצנת סקס שלי ושל מלאני, אנחנו שוכחים שהשני קיים, כל אחד קם וחוזר לעיסוקיו עד הסצנה הבאה.
כמעט חודש שלא ראיתי את הבלונדינית שלי.
הרצון שלי לראות אותה התחזק מיום ליום למרות שעבדתי עם בנות אחרות,
כמעט חודש עבר מאז שישנתי כמו בן אדם בשעות נורמליות, כמעט חודש מאז שראיתי את דניס, יולה, סבסטי ומיילין. לא שאני מתלונן, אני מת על העבודה הזאת אך עם זאת, אני מתגעגע לכולם.
הבטתי בשעון הכסוף שעל ידי, השעון שקיבלתי כמתנת יום הולדת מבלה, וראיתי שהשעה הייתה עשר בבוקר, החלטתי להתארגן ולנסוע לבית הספר, אפגוש את החברים שלי ומשם גם את ברוק.
נכנסתי למלתחות הבנים, התקלחתי, לבשתי את בגדיי הנקיים שהיו דחוסים בתוך הלוקר הצפוף, נעלתי חזרה את נעלי הספורט שלי, סידרתי את השיער עם קצת מים ויצאתי החוצה, הגעתי ללמבורגיני שלי, זרקתי את התיק למושב האחורי, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע.
הנסיעה ארכה עשרים דקות, כשהגעתי, החניתי את הרכב ויצאתי החוצה, בעודי מתקדם לשער הכניסה, הצלצול נשמע ברחבי בית הספר, ובמהירות שיא השער התמלא בתלמידים שדהרו לעזוב את בית הספר.
אחרונות בשער יצאו ברוק וחברותיה, עינייה המכשפות קלטו אותי והיא מיד עשתה את דרכה אליי, חיבקתי את הבלונדי שלי באהבה ענקית ולא הפסקתי להריח את צווארה המלא בבושם.
"התגעגעתי אליך זאק." חיזקה את החיבוק.
"גם אני התגעגעתי אלייך בלונדינית שלי." נשקתי לראשה.
כאשר התנתקנו מהחיבוק היא הביטה בי ארוכות ללא מילים, רק עיניים בצבע ים, והרגשתי איך לחיי מאדימות, הייתי חשוף.
"יצאתם מוקדם." מלמלתי.
"היום היה מבחן אחרון, ניגשנו למבחן בהיסטוריה." השיבה בגיחוך.
"אני מבין. את רוצה לבוא איתי לאכול?"
"בית הקפה הקרוב?" שאלה מחייכת.
"כן." אחזתי בידה והתקדמנו לכיוון הרכב, בדרכנו לשם עברו לידינו חבורה של בנים ובנות שזרקו לעברנו מבטים מתנשאים.
"הסתכלו עליהם, כמה מגעיל מצידה לצאת עם שחקן פורנו." נערה בעלת שיער שחור מבריק ירקה על הרצפה.
"את באמת חושבת שהם יוצאים? הוא מזיין אותה בשביל הכיף." נער אדום שיער גיחך.
"אתם צודקים, הוא יזרוק אותה ברגע שימאס לו ממנה."
"היא כזאת תמימה, לצאת עם שחקן פורנו, השם שלו הולך לפניו, ולא בצורה טובה."
"היא לא תמימה, היא מטומטמת." נערה ג'ינג'ית שיחקה בשיערה, ופסעה יחד עם שאר החבורה לעבר שערי בית הספר.
התעצבנתי.
אני רגיל לתגובות של אנשים, טובות או רעות הן תמיד יהיו, אנשים תמיד ידברו, ישפטו, יעליבו ולא יעניין אותם מי עומד מולם.
אבל ברוק? לא מגיע לה לחוות את זה, לא מגיע לה היחס המשפיל הזה.
כל כך שנאתי שהם דיברו עליה כך, אף אחד לא ידבר אל הבלונדינית שלי בצורה כזאת.
"היי." התכוונתי לענות להם אך ברוק אחזה בידי והובילה אותי אל הרכב, חגרנו חגורה ונסעתי לעבר בית הקפה הקרוב ביותר, אני יכול להישבע שאם ברוק לא הייתה עוצרת אותי, אחד מהם היה מקבל מכות היום.
בית ספר של רכלנים.
"איך את?" שאלתי בשקט.
"אני בסדר, ואתה?" שאלה.
"אני מצטער על מה שקרה קודם לכן, לא היית צריכה לחוות את זה, בטח שלא בגללי." אמרתי בכנות.
"זה בסדר, התרגלתי לזה בימים האחרונים." השיבה בחיוך עדין.
"זה נמשך הרבה זמן?" שאלתי באי אמון.
"זמן מה."
"למה לא סיפרת לי? הייתי דואג שהם לא ידברו בכלל." התרתחתי.
"מה היית עושה? מאיים עליהם? שולח את אבא שלך לאיים על ההורים שלהם? מסלק אותם מבית הספר? עוד מעט מתקיים נשף סיום, זה לא רלוונטי." נאנחה.
"חוץ מזה, היית עסוק עם דודה שלך, לעולם לא הייתי מכבידה עליך גם עם הצרות שלי."
למשמע הזכרתה של הדודה הלא קיימת שלי, ליבי פרפר בחזהו, כמעט יוצא החוצה ומתנגש בהגה.
"איך הם גילו?" ניסיתי לשמור על דיבור רגוע.
"חברה שלי, ניקי לא אהבה את מערכת היחסים שלי ושלך, בכל זאת, מערכת יחסים עם שחקן פורנו לשעבר שכל סרטוני הסקס שלו מופיעים במחשבים של בית הספר, זה לא הכי מקסים שיש, אך היא לא קיבלה את זה והתגובה שלה גררה אוזניים של תלמידים חטטניים."
"אני מבין."
"מה שלום דודה שלך? היא בסדר?" הוסיפה.
"האמת שלא ממש, היא עדיין בטיפול נמרץ ונורא קשה לי לראות אותה ככה." ניסיתי להישמע עצוב בעל כורחי.
אני מצטער כל כך על כל השקרים האלה.
"רפואה שלמה." אמרה בצער.
הגענו לבית הקפה.
החניתי את הרכב והתקדמנו לעבר שולחן עץ מרובע בפינת המסעדה, התיישבנו ותוך שניות המלצרית הגיעה והגישה לנו תפריט של משקאות חמים וקינוחים.
"אני אקח קפה שחור חזק ועוגת שוקולד חמה." אמרתי.
שלחתי את מבטי לברוק שדפדפה בדפים של התפריט, היא כל כך יפה גם כשהיא מעיינת בתפריטים.
"בלונדי שלי הכל טעים כאן." חייכתי.
המלצרית שלחה לעברי חיוך ולא הורידה את עיניה ממני.
אוקיי.
אני תפוס אישה. תפסי מרחק.
"אני אקח שוקו חם וגבינה לבנה." אמרה.
המלצרית חייכה אלינו, לקחה את התפריטים ופסעה אל פנים בית הקפה.
"באמת ברוק? עוגת גבינה עם שוקו? איזה מן שילוב מוזר זה?" כיווצתי את גבותיי וצחקקתי.
"מה רע בזה אדוני?"
"שילוב גרוע." מלמלתי.
"שילוב טעים." אמרה בהתגרות.
"אם את אומרת, את ככל הנראה לא משקרת." חייכתי.
"איך עבר לך כמעט חודש? מה עשית חוץ ממבחן בהיסטוריה?" שאלתי מתעניין.
"בעיקר למדתי למבחן, ביליתי עם חברות בקניון, הזמנתי סרטים וראיתי אותם עם אחי הקטן, וכמובן בחרתי שמלה לנשף הסיום." השיבה.
"בחרת שמלה לנשף? האם אני יכול לראות אותה?" קולי הפך ללחישה.
"תצטרך לחכות עד הנשף."
המלצרית חזרה והניחה את ההזמנה שלנו. "תודה." ברוק אמרה בנימוס.
"מנומסת אני רואה." התגריתי בה.
"מה זאת אומרת? אני תמיד מנומסת." גיחכה.
המלצרית חזרה שוב והפעם הניחה כפיות קטנות, לאחר שחזרה לכיוון שממנו היא באה, ברוק הרימה את אחת הכפיות והחלה לאכול את עוגת הגבינה שלה.
היא השמיעה קולות כאלה חמודים ומצחיקים בזמן האכילה.
אני רוצה לשמוע עוד ממנה.
"לאט בייבי, האוכל לא בורח." הסתכלתי עליה ונהנתי מכל שנייה.
"תודה על הדאגה בייבי, הגוף שלי חייב מתוק אחרי המבחן המייסר הזה." אמרה בעודה ממשיכה לאכול.
הרמתי את הכפית הקטנה שהייתה לידי והתחלתי לאכול את עוגת השוקולד שלי.
תוך כדי האכילה, לגמתי מכוס הקפה שלי.
ברוק ניגבה את פיה בעזרת המפית שהייתה מונחת על השולחן והביטה בי.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה. מבטה השתנה בפתאומיות.
"אתה נשאר?" שאלה.
מה אני אמור לעשות? מה אני צריך להגיד לה?
כן? לא? אולי?
אחרי זמן מה שאני רק משקר לה, זה נהיה כואב יותר מרגע לרגע.
למה?
אני מאוהב בה? אני רק דלוק עליה?
מה אני?
אבדתי במחשבות.
"זאק?" קטעה אותי ממחשבותיי.
"אני כרגע לא יכול לחזור." אמרתי.
"למה? אין מי שיהיה עם דודה שלך? אבא שלך לא יהיה איתה? זאת אחותו." אכזבה נשמעה בקולה.
"אני מצטער קטנה שלי, אבא שלי עסוק מאוד בעבודה שלו, חוץ מזה שהתפטרתי מכל עסקי הפורנו כך שאני נמצא איתה הכי הרבה מכולם." שיקרתי. הלב שלי נשרף מהשקר הזה. "זאת אחותו היחידה של אבא שלי, אין לה עדיין משפחה וילדים כך שרק אנחנו מרבים לבקר אותה, מידי פעם חברים וחברות שלה מהעבודה באים לחצי שעה והולכים. היא עדיין לא התעוררה."
אני ממשיך לשקר למרות שאני יודע שבסופו של דבר זה רק יגדל ויהפוך להרסני יותר.
זה יפגע בי, אבל זה יפגע בה הרבה יותר.
לגמתי מכוס הקפה שלי וניסיתי להיראות כמה שיותר רגוע.
נאנחתי בתסכול.
מה אני אעשה עכשיו?
"הכל בסדר? זאק אתה לא איתי וזה מדאיג אותי." שאלה בדאגה.
"כן, בלונדי." השבתי בשקט.
"קרה משהו לדודה שלך ואתה לא מספר לי? אני רוצה לדעת כדי שאוכל להיות לצידך בבקשה." הייתה התחננות בקולה וזה שבר אותי.
"לא קרה כלום, באמת." הנחתי את ידי על שלה.
"אני שמחה, ואתה תראה שהכל יהיה בסדר, אני בטוחה שדודה שלך חזקה מאוד והיא תעבור את התקופה הזאת בהצלחה." חיוכה היה מנחם.
אם רק יכולתי לספר לך מה אני מרגיש.
את הכאב הזה שאת מחכה שאחזור ואני נמצא במיטה עם מישהי אחרת.
"אני חוזר מחר." קולי שקט.
"אמרת את זה.." הסתכלה על הצלחת הריקה שלה.
"חזרתי רק לקחת בגדים ולנוח לילה אחד כמו שצריך, למחרת בבוקר אני נוסע מוקדם." הסתכלתי עליה.
היא הרימה את מבטה אליי וחייכה.
"זה בסדר, נוכל לדבר בפלאפון, וכשהיא תבריא נמשיך להיפגש." אמרה בניחום.
"כן, בפלאפון." חייכתי.
"קשר זוגי נבנה גם על מרחק." הוסיפה.
"רק עוד קצת וזה יגמר בסדר? ברגע שהיא תרגיש טוב אני טס חזרה אליך." נשקתי לידה הקטנה.
"עסקה זאת עסקה." צחקה.
"זאק?" קראה.
"מה בלונדי?" שאלתי בעודי ממשיך לנשק את ידה.
"עוד חמישה ימים יש לי יום הולדת, תוכל להגיע?"
אני חייב לחזור ליום ההולדת שלה, לא אפספס אותו.
"אתה חייב לבוא." אמרה בחיוך.
"ברור שאני אבוא, איך אוכל לפספס את יום ההולדת של הבלונדינית שלי?" שאלתי בחיוך והיא התרוממה מהכיסא והניחה נשיקה עדינה על שפתיי.
הוצאתי את הארנק, שמתי כסף על השולחן ויצאנו מבית הקפה הקטן, נכנסנו יחד לרכב והסעתי אותה לכיוון ביתה.
"על מה את חושבת?" שברתי את השתיקה.
"עליך." אמרה.
"את חושבת עליי?" שאלתי בערמומיות.
"אל תתרגש יותר מדי, זה לא בריא." אמרה וכשהפנתה את מבטה אליי היא צחקה.
"אבל אני מתרגש. מה אני יכול לעשות?"
"לא בכוונה כזאת חתיכת חרמן." נתנה לי מכה עדינה.
"אוף." עשיתי פרצוף מזוייף.
"אולי ניסע למקום שלנו."
"כשאת אומרת המקום שלנו, את מתכוונת לים?"
"כן."