רגלי משתתקות למשמע שמו .
ליבי מאיץ למשמע שמו.
ידי מתכווצות לאגרוף ומנסות לאחוז עוד בעולם.
דין. אחי. דין.
"דין..." אני אומרת בשקט ובהיסוס
"סליחה?" הוא עוצר ומסתובב. עיני מביטות למטה וידיי עדיין קפוצות. "אמרת דין"
"אמת" כעת אני מרימה את עיני ועל פניו עדיין מתנוסס החיוך שנראה נצחי
"ספר לי" קולי רועד. אני מנסה להחזיק את עצמי מלצרוח ולקרוע את האמת ממנו
"האוכל מתקרר. נדבר על זה מאוחר יותר" הוא אומר בקלילות ומסתובב. אני מרגישה בדמי מתחמם ופשוט בלי לחשוב אני קופצת עליו. אבל אני לא מהירה מספיק והוא תופס את ידי. על פניו אותו חיוך.
"אין צורך באלימות" אני מתנשפת בזמן שמדבר "אני מכניס אותך לביתי, מציע לך אוכל וזה מה שאת עושה?" לאט הוא משחרר את ידי. אני רואה את סימני אחיזתו. הוא חזק
הוא מביט בידי גם, מבטו עצוב לשנייה ואז כאילו מתעשת על עצמו.
"תבואי לאכול, את כבר תביני הכל"
הם כולם יושבים במעגל . אני נזכרת בפסטיבל הסתיו של אריק וחיוך עולה על שפתיי.
כמה הקלה זה כשאני יכולה להיזכר גם בדברים הטובים.
כולם מעבירים אחד לשני קעריות עם אורז שחץ גנב מהכפר האחרון בו היו. כך לפחות אני מבינה מהשיחה. קשת יושב מולי ולא מוריד את עיניו ממני כך שגם אם קודם לא היה לי חשק לאכול עכשיו גם הבטן שלי מתהפכת.
"זה לא מורעל"מרק אומר בציניות ומדגים לי כיצד הוא אוכל. לידי יושבת קלואי שגם היא מידי פעם מעיפה לי מבט ומחייכת. התקווה שזו הייתה מרי עדיין מכה בי וקשה לי להתגבר עליה.
המחשב על האפשרות שדין חי גם היא לא עוזרת לקושי. אני רוצה לצרוח עליהם שיספרו לי, להרביץ למישהו אבל הם רבים ממני וגם ככה אני ממש רעבה. אז אני אוכלת בלית ברירה את המזון המוזר שהם הכינו וטעמו מוכר לי. מרק מבחין בזה.
"זה המתכון של דין למזון בשטח" שוב שמו מצמרר אותי. אני עוצמת עיניים ונזכרת שבימי הולדת שלו היינו הולכים לעץ הירוק יושבים שם והוא היה מכין את הפויקה שטח המוזר שלו שהיה טעים כל כך. אני נותנת לטעם לעטוף אותי בזכרונות ולדמעה אחת לזלוג.
"עבר המון זמן איזבל" קול מוכר נשמע מאחורי
