"מהר!" מישהו צועק ואחרים משיבים לו גם בצעקות .
מסך עשן ממלא את פניי ואיני רואה בבירור,אני תלויה על גבו של בחור לא גבוהה מידי ולא רזה מידי. ידיו עוטפות את יריכי ורגליי עוטפות אותו ,הקרבה הזו גורמת לי להסמיק מעט במיוחד כשאיני יודעת מי הבחור . העשן נכנס לראותיי ואני משתעלת להוציא אותו
"תחזיקי מעמד" הקול אומר לי בצורת ציווי וגם עצה. אנמי רוצה להשיב אבל אני מגלה שאני רק נחנקת כך יותר.
אני מעיפה מבט ימינה ומצליחה להבחין בדר . הוא גם תלוי על גב מישהו אך הוא אינו בהכרה. מצחו מדמם ודם נוטף כמו עקבות אחרי הבחור שמרים אותו.
אני מתחילה להזיע ולשאוף יותר מידי עשן ,שוב אני רואה שחור.
מישהו נושק לי במצח ומניח אותי על הרצפה . אני לא מצליחה לפקוח את עיני והגב שלי שורף מכאב. החבטה שקיבלתי אולי שיתקה אותי. אני מזיזה את רגליי בקושי רב אבל עם הצלחה. אני לא משותקת.
יריות נשמעות ברקע וליבי חרד. יד מתגנבת לידי ,היא מחוספסת וחמה ומלאת צלקות .
"אני מצטער איז" קולו של דר מלטף את אוזני "אני מצטער על כל מה שאת הולכת לגלות ועל כל מה שגרמתי לך לשכוח" ידו מתנתקת ממני ואני לא רוצה שילך אבל אני מרגישה שהוא כבר לא פה
אני פוקחת את עיני לאט ובקושי רב ומישהו מתקרב אלי
"בקרוב זה יסתיים" הוא אומר, אני לא מזהה אותו. הוא מרים אותי על גבו ואנחנו שוב זזים אל הלא נודע.
הידיים שלי מתעייפות מלאחוז בו ואני נופלת. עיניו האפורות-אפור כל כך בהיר שלא ראיתי מימיי-מביטות בי בדאגה
"איזבל, את תהיי בסדר. את זוכרת אותי? אהרן" הוא אומר מחייך ומרים אותי. ידו נכנסת בין ברכיי והשנייה אוחזת בגבי
"נפגעתי בגב" אני אומרת בערפול חושים
"עוד קצת ואנחנו מגיעים" הוא רץ מהר. לא מהר כמו דר אבל מהר מספיק
אני שוב מאבדת אחיזה בעולם.
בפעם השלישית שאני מתעוררת אני כבר לא בתנועה. אני בתוך חדר לא גדול כל כך על מיטה לא נוחה כל כך.
אני שוכבת על הבטן שמרגישה חבושה. כן אני ערומה וגבי חבוש
על השידה מונח הפריט שאריק נתן לי.
אני יודעת שזכרתי משהו לגביו אבל שוב הכל נשכח. אני כועסת. אני כועסת על דר ,אני כועסת ששוב גרם לי לשכוח הכל עד שהגעתי לזכרונות רחוקים. אני כועסת על אריק שפגע בג'ייק ואני כועסת על מייק שלא נשאר איתי.
"היא בסדר?" קול צלול מדבר
"אמרתי לך. היא כמעט ולא זוכרת. כנראה שוב לקחה כדורי שכחה"
"אבל למה שתיקח? למה שתעשה את זה לעצמה "
"דר.." אני ממלמת "דר.."
"בל" מייק רוכן לעברי ופניו מודאגות "את לא אמורה להיות ערה. עברת ניתוח קשה" יד ימין שלו חבושה ותלויה על כתפו "לכי לישון. נתראה עוד יומיים בסדר?"
הוא מלטף את שערי "אל תעזוב אותי שוב" אני תופסת בשתי אצבעות את ידו "לעולם לא" הוא מבטיח מחייך ומתרחק. אני נופלת לשינה עמוקה.
זה היום השלישי שאני בחדר הזה. הכל כבר נראה יותר ברור . הזכרון של הסכין פוגעת בג'ייק רודף אותי . אני לא רוצה שימות.
ביומיים האחרונים אנשים שזרים לי נכנסו ויצאו. כולם בדקו אותי וטיפלו לי בגב. אחת אמרה שהנזק לא תמידי אבל יכאב לי בזמן הקרוב , חטפתי מכה קשה בפיצוץ.
אף אחד מוכר לא היה פה. היו פעמים שנדמה לי שראיתי את לונה מרחוק אבל אני לא בטוחה, הייתי דיי מסוממת.
"איזבלה" מישהי עם שיער כתום ופנים מנומשות מביטה בי בחום , עינייה חומות וזוהרות "את מנמיה" אני אומרת בחיוך
"אפשר לומר . אני ממחוז חולדה . ההורים שלי מנמיה. " היא מחייכת בעצב "בעצם כבר דיברנו על זה פעם"
"מצטערת אני לא-"
"אני יודעת .רק רציתי להגיד לך שאני שמחה שהצלחת במשימה ומצאת את משפחתך למרות שלא ככה חשבת שתמצאי. וגם להגיד לך שסאלי ועלטה מתו. את לא זוכרת אותן אבל הן עזרו לכם לברוח מהמחוז " היא מורידה את עינייה "היה חשוב לי שתזכרי את זה כי הן עשו את זה מתוך גבורה" עינייה מתמלאות דמעות היא מנגבת אותם בידה ואז את ידיה בשמלה "לא חשוב. אני מקשקשת שוב יותר מידי . בכל מקרה את יכולה עכשיו לקום ולצאת אם את רוצה יש ארוחת צהריים" היא מחייכת והולכת
"תודה" אני אומרת בשקט. עדיין לא מבינה על מה. הקלה גדולה בליבי, חשבתי שאני נמצאת עם פראים פה אבל עכשיו שראיתי את מייק ואת המתיישבת הזו אני מלאת הקלה.
אני קמה מהמיטה ולובשת את הבגדים שמונחים מולי. חולצה נופלת ומכנס בלוי. אני יוצאת מהחדר ויש המון רעש בחוץ. אנשים שמתרוצצים ממקום למקום וחדרים שנסגרים בטריקות .אני רואה שלט לחדר אוכל ומרגישה את בטני מקרקרת.
אני הולכת לכיוון החדר ואנשים לפעמים מביטים בי מוזר ולפעמים גם מחייכים. אני לא מתבוננת בהם יותר מידי.
כשאני נכנסת לחדר אוכל הוא גם קטן ומלא אנשים אני מסתובבת בין האנשים ובין השולחנות עד שאני מצליחה לקלוט אותו וזה גורם לליבי לפעום ומבלי לחשוב אני רצה אליו . הוא קולט אותי וחיוכו גדל . הלב שלי פועם חזק והחיוך שלי ענק . אני קופצת עליו בשיא הרגש מצמידה את שפתיי לשפתיו .
אני יודעת שהוא בשוק אבל זה הדבר שנראה לי הכי נכון לעשות. שפתינו נצמדות ולא מפרות אחת מהשניהי כאילו נועדו זו לזו . מייק תופס בראשי בזמן שאני מנשקת אותו בבכי הוא פוקח עיניו ומביט מאחוריי ,מרחיק את ראשו ומנתק את שפתיו משפתיי "אריק, זה...היא פשוט לא זוכרת" הוא אומר ואני מסובבת את ראשי.
אריק עומד שם וידיו קפוצות בצידי גופו
