אנחנו יושבים על מיטתו. היא קטנה משלי אבל גודלה סביר.
הוא מביט אל תוך עיני ואני מנסה שלא להיבלע בעינו האפורה.
"לפני כמה חודשים כשעברתם לפה ג'ייק חולל כמה שינויים. הוא יצר את הקולרים המחשמלים והפך את הפראים למשרתים. הוא תפס פי שלוש מכמות הפראחם שנתפסו עד היום. אריק לא אהב את התפתחותו של גייק. בעזרת עיניו הכחולות הוא השתלב ביננו, משום שבמחוז הזה כולם עם העניים כחולות זה היה קל. עדיין לא היית ארוסתי " הוא משחק בשערו ומחיייך חיוך ביישני " האמת שרק התחלנו לצאת אבל כשהוא בא משהו השתנה בך והוא גרם לזה שהוא הוליך אותך שולל. הוא הזמין אותך לדייט באחו מאחורי הגדר, להיפגש איתו מתחת לעץ גדול . הלכת לשם שבויה מקסמו. הוא כתגובה חטף אותך וכלא אותך. במשך יומיים חיפשנו אותך בכל המחוז. אימך לא יכלה לשאת את העדרותיך אז היא נסעה לדודים שלך.
לא וויתרתי.
היינו מבולבלים עד שהוא שלח לנו מכתב שאת אצלו והוא יפגע בך אם לא יופסק תהליך השיעבוד.
כשהגענו לקיים את העסקה המון פראים תקפו אותנו ונלחמנו אחד בשני. את ברחת אבל הוא רדף אחרייך וכתוצאה נפלת וקיבלת מכה בראש. מצאתי אותך שוכבת שם ללא הכרה. הוא בטח חשב שאת מתה והניח לגופך להירקב שם. כשהצלתי אותך גייק רצה להודות לי ונתן לי את ידך . כמו שתמיד רצינו"
"התארסת איתי בלי לדעת אם אזכור אותך בכלל?" אני דואלת בדמעות
"לא היה אכפת לי" הוא מלטף את לחיי ומנגב את הדמעות " אני אוהב אותך איזבל" אני מהנהת ומצמידה את שפתיי לשפתיו. הוא נושם ונושף מאפו וכך גם אני. יד אחת שלי אוחזת בראשו והשנייה מונחת על חזהו.
הוא משכיב אותי על הגב ומניח את ידו על בטני החשופה.
ידו קרה אבל אני מתעלמת ומתרכזת בשפתיו הרכות. הוא מזיז את השיער מפני ומביט בי .
אני שותקת.
רק מביטה בו בשקט והשקט הזה ממלא את החדר
הוא מצמיד את אפו לאפי ומחכך אותו בו.
"את יודעת כמה נבהלתי כשמייק סיפר לי על הפרצה ? פחדתי שתפגעי בעצמך" אני עוצמת את עיני מחייכת והוא מנשק אותי שוב. ידו עולה במעלה בטני ממש לשקע של הצלעות. אני מתנשפת נשיפה אחת ארוכה ומכניסה את ידי מאחורי גבו אל מתחת לחולצתו
אני לא יודעת למההמחשבה הזו עולה לי לראש.
ראיתי את לונה. אני חייבת לספר למייק. אני מתיישבת על המיטה באוטומטיות ודר מביט בי מוזר " עשיתי משהו-"
לא..אני חייבת ללכת" אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר "איז" הוא צועק אבל אני כבר בחוץ. אני צריכה לפגוש את מייק .
אני הולכת לפי הזכרון שלי. למקום אליו הובילה אותי מרי.
כל דקה שחולפת גורמת לי להיות עצבנית יותר. אני חייבת למצוא את מייק ולספר לו על לונה.
אני בטוחה בדרך בה אני הולכת. תמיד הייתי טובה בכיוונים ובלזכור את הדרך ולכן אני בטוחה שלא טעיתי אבל עיני אומרות לי אחרת. ביתו של מייק חשוך ושום אור לא בוקע למרות שמוקדם יחסית.
אני מתקרבת אל מרגלות המדרגות.משהו בי מפחד להיכנס.
הרגשה שהרגשתי כבר בעבר, כאילו מה שהולך לקרות בעוד כמה רגעים הולך לשגע אותי.
אני עולה במדרגות ונוגעת קלות בדלת שמסתבר שכבר פתוחה.
אני מורידה את הידית ונכנסת, אווירת רפאים אופפת אותי. ריח של משהו שנשרף.
אני רצה אל המטבח ומתקן האוכל מצפצף. מתוך המתקן אני מוציאה מגש עם עוף שרוף ואורז ועליו רשום מייק.
לוסי לעולם לא שכחה להוציא אוכל מהמתקן.
על השולחן במטבח מונחים עוד שלוש מגשים שהאוכל בהם חצי אכול ועליהם שמות שאר המשפחה.
אני יוצאת מהמטבח בשקט ועולה לקומה העליונה. במסדרון הכל שקט ובמקום אבל התמונות שהיו תלויות כבר לא שם.
אני נכנסת לחדרו של מייק. החלון פתוח והחדר מחניק אז אני נגשת ישר לחלון ופותחת אותו וכך גם מאירה על החדר באור שנותר מהשקיעה שהולכת ונעלמת.
והוא ריק.
אין שום סדינים ספרים או תמונות החדר. לא מתנות ושלטים פשוט כלום.
ואז אני מבינה.
מייק איננו.
