שמה מוכר לי כל כך "ליאן.."
", אתה היחיד שנשאר לחתן אריקאן, אתה חושב שמכל האחים מריאן היה בוחר בממזר לשאת נסיכה לאישה?"
אני אוחז בקצה השולחן ומפרקי אצבעותי הופכים לבנים. איך אוכל להסתכל על עצמי אם אנטוש אותן ואתחתן לג'יל?
"ליאן? ראינו אותה בעבר נכון?" אני בטוח עכשיו
"אתה צודק. היא וג'יל באו לבקר את אימנו לרפואה קוסמית"
" היא שונה. כמוני"
אני זוכר שהגיעה לכפר כשהיינו בני חמש.
אני איזבלה ואיימי התחברנו אלייה מהר , קראו לנו האחרים.
ארבעה ילדים שהם ילידים למחצה, צבעי אפור כחול וירוק עיטרו את עיננו אבל לא היה לנו אכפת כשהיינו יחד. על ג'יל לעומת זאת שמרו היטב משום שהיא ילידה שלמה.
ליאן גרמה לי לקבל את האומץ שיש לי היום לומר את דעתי, היא ידעה איך לבסס את מעמדה ואיך לגרום שצבעי עיניה לא ישנו את זה . היא הייתה נועזת ואמיצה ולמזלי היא גם המשיכה לבקר בשבטנו עד גיל 14
כולם מדברים על הנס בו ילדה ממזרה הפכה ליורשת החוקית לראש השבט, ואף אחד גם לא מפקפק בהחלטה זו.
" היכן היא?"
" היא יצאה כמרגלת למחוז אריה אבל הם טוענים שלא שלחה אותות עדיין "
אני מביט על האדמה שלרגליי. ההרגשה המוכרת של רכותה נעימה כל כך.
אני מדמיין עולם ללא מתיישבים, עולם שבו אני נשוי לאיימי וחבר הכי טוב של איזבלה.
עולם שבו קטלין היא אמא לשתי אחיינים קטנים שאיתם דרטניאן הכי אוהב לשחק.
עולם בו אני יודע מה גורלו של סאורן
עולם שבו העיניים שלי שחורות.
אני עוצם את עיני חזק ואומר בקול
"אני מסכים"
-איזבלה-
אנחנו הולכים שלובי ידיים .
ועוברים בצומת אל הבית ואל מרכז המחוז.
אני לוקחת את השביל אל מרכז המחוז ונפרדת לשלום מדר בתירוץ שקבעתי להיפגש עם מייק.
השביל סלול באבנים משתלבות בצבעי כתום אדום, אני צריכה אוויר לחשוב ולנסות להיזכר, אני צריכה להתרחק מדר ומכל מה שמוכר לי ורק למצוא פינה שקטה עכשיו.
אני נמצאת בעוד צומת דרכים שלא פגשתי בה קודם. השביל המתפצל מוביל הן למרכז והן לשולי אריה.
רוח חמימה נושבת סביבי ומדביקה את שערי לפני. אני מחליטה להקשיב לרוח וצועדת בשביל המוביל אל שולי אריה.
לאט לאט הבתים היפים נעלמים ואת מקומם מחליפים בניינים ישנים ומתקלפים.
חלקם אפילו לא צבועים וחסרי חלונות.
המקום הופך קודר יותר ויותר אבל אני בכל זאת ממשיכה בדרך המובילה אותי לעימקי המחוז.
האנשים פה לא דומים כלל לאלה שבמרכז אריה , הם אפילו מזכירים את התושבים של נמייה בלבושם ובמבט החסר תקווה על פניהם.
בין בניין אחד לשני יש רווח גדול וכשאני מתקדמת יותר אני מבחינה בפראים שעובדים את האדמה.
הם לבושים בסחבות ומנגבים את הזיעה הרבה על מצחיהם.
"היי" מישהו מתנגש בי.
בידיו יבולים גדולים שמסתירים את פניו .
הוא מציץ מהערמה ואומר " אני צריך לעבור" על פניו שריטות רבות ומלאות מוגלה, כאלה שצריכות טיפול דחוף.
אני זזה הצידה ומפנה לו את הדרך.
אולי כדאי שאחזור עכשיו
בתחילת שדה היבול אני מבחינה בדמות מוכרת גורפת את האדמה " סאורן" אני אומרת וכנראה שחזק מידי כי הוא מסתובב ומביט בי בתדהמה.
" איזבלה" הוא צועק. אני צועדת אחורה , מתרחקת
" איזבלה חכי!" אבל מאוחר מידי, אני כבר רצה לעומק שולי המחוז .
אני לא יודעת מה גרם לי לרוץ , השם הזה- איזבלה- מפחיד אותי כל כך.
משהו בי בוער כשקוראים לי ככה ואני מפחדת לתת לו לצאת , אני לא היא. אני איזבל לירוי על שם סבתי , אמה של נורה.
נורה. שכחתי ממנה לגמרי! אני צריכה אותה, היא צריכה לדעת לא ראיתי אותה מאז ה-
פיצוץ?
אני מרגישה את ראשי מתפוצץ מרוב הניסיון לזכור, רקע של תמונה מבזיקה לי בראש .
אפור ורטוב כמו....כלא?
אני אוחזת בפני שמרגישות חמות כל כך.
לא שמתי לב והתרחקתי נורא מהבית.
השביל שהלכתי עליו הוביל אותי אל מאחורי בניין גבוהה בעל קירות לבנים שצריכים צביעה חוזרת.
מאחורי הבניין הייתה חלקת דשא גדולה וירוקה ושמעתי רעשים של צחוק.
הבטתי לעבר המקום ושם מאחורי הבניין עברו מבחוץ שני אנשים.
יש פרצה בגדר של מחוז אריה.
--------------------
אני רוצה להודות לכל מי שמגיב וקורא את הסיפור :) וגם חהודות על הסבלנות בהעלאת הפרקים .:-)
