שתיקה.
אני לא יודעת מה לומר-אז אני צוחקת. צוחקת בקולי קולות "מזותומרת?" אני אומרת בין צחקוק לצחקוק "רק אתמול ראית-"
"לא איזבל. זה לא אפשרי. מייק מעולם לא עזב את נמייה" שניהם מביטחם בי במבטים רציניים ומודאגים
"זה לא נכון" דמעות נקוות בעיני "אתם משקרים"
"ללוסי אין כסף לגור פה איזבל"
"כן אבל היא התחתנה עם ההוא ומייק הוא-"
"די די יקירה" ג'ייק מתקרב אלי אבל אני מתרחקת
"זה לא נכון" ראשי מסתחרר. לא יכול להיות שדמיינתי הכל. אני יודעת שלא
"בל"
"אל תקרא לי ככה. אני יודעת שהוא היה פה"
"בל.."
אל תקרא לי ככה!"
חושך
אני דבוקה למיטה. מזיעה.
שערי נדבק למצחי ואני מורידה אותן בעדינות. שוב האינפוזיה בידי.
אני מנתקת אותה מיד וידי צונחת על המיטה. אני מרגישה חלשה כל כך.
אני מתיישבת ומביטה לחלון, חשוך.
השעון הלבן בעל הפרחים הורודים מורה שהשעה ארבע בלילה עכשיו. אני נשכבת על המיטה ובוהה בתקרה. אני זוכרת הכל. אני זוכרת את מייק בוודאות.
אבל תיזהרי ותשימי לב למי את מספרת את הזכרונות שלך הוא אמר לי אתמול בבית הספר.
אני בטוחה בכך.
אולי כדאי שאקשיב לו ואשתף פעולה איתם. למרות שאני לא יודעת למה להם לשקר לי? ומה באמת קרה למייק?
לרגלי שוכב אותו כלב לבן. הוא מתגרד מעט וחוזר למצב הרגיל.
אני קמה מהמיטה ומחליפה לבגדים שחורים.
ההחלטה שאני עושה מסוכנת אך הרצון לאמת בוער בתוכי.
אני שמה נעליים ויוצאת מהחדר.
אני אוספת את שערי הקצר לובשת גקט ומכסה את ראשי עם הכובע.
אני יודעת שאסור לי לעשות זאת אבל אני מרגישה חייבת. אני מרגישה ששם נמצאות כל תשובותיי.
אני יורדת לאט במדרגות ומגיעה לכניסה. לאט ובשקט אני צועדת לעבר המרתף חדר האוכל של העובדים כביכול.
המסדרון לעבר המרתף ארוך.אני חושבת שמעולם לא הייתי בחלק של הבית הזה קודם.
לבסוף אני מגיעה לדלת שבקצה המסדרון.
על הדלת רשום חדר צוות אבל אני מתעלמת ואני פותחת את הדלת ומגלה מדרגות ללמטה. המקום חשוך כל כך שאני צריכה לאמץ את עיני כדי לראות
