אחרי כמה שעות הליכה אנחנו מגיעים אל המקום בו כל המורדים נמצאים. נדמה שרק עכשיו הם התעוררו חוץ מלונה שעומדת שלובת ידיים ונראה שמה שקורה פה לא מוצא חן בעיניה
אנחנו מתקרבים אליה ומייק לוחש לי "אל תציין את זה שראינו את בל" ואני מהנהן בהסכמה "זה יטריף אותה" הוא מוסיף כאילו כדי להזהיר אותי
"איפה הייתם?" היא שואלת בלחש כעוס
"סרקנו אחרי עושקים" מייק עונה ומחייך
"אתה משקר מייק,אתה תמיד מחייך את החיוך הטיפשי הזה שאתה משקר"
"ראינו את איזבלה" אני אומר מבלי לחשוב
"מה?!" היא צועקת
"ממש מבריק אריק" מייק אוחז בראשו ביאוש
"איפה היא?" לונה שואלת בלהיטות
"במרחק של כמה שעות מפה.." מייק עונה בשקט
"מזתומרת?! פשוט השארתם אותה שם?!" מייק מתעלם מלונה וממשיך אל עבר המדורה שדעכה כבר
"אריק?" היא שואלת בענייה הכחולות והגדולות "תגיד לי שעשיתם משהו כדי להביא אותה,תגיד לי שדיברתם איתה"
"את חושבת שהיה לי קל לצפות בה מהצד? היא איתם לונה שמעתי את זה בעצמי,מה שקרה במקום המסתור לא היה תאונה,היא משתפת פעולה עם דר" אני מתיישב וזורק אבן הכי רחוק שאני יכול ,העצבים והעצב והגעגוע וכל כך הרבה דברים גואים בי שקשה לי כבר לעצור.
"אריק" היא מתיישבת לידי ומניחה ידה על כתפי, "זו בל,זו חייבת להיות טעות" אני מוריד את ידה מהכתף שלי ונעמד "זו לא טעות לונה," תמונתה של איזבלה נוגעת בעושק הזה עולה בי וגורמת לי לחלחלה "עכשיו,יש לי שבט משלי להנהיג ולה אין כבר מקום ביננו" אני ממשיך ומתעלם מקריאתה החלושה של לונה.
הגיע הזמן שאתמקד במה שחשוב באמת-להציל את הילידים.
איזבלה:
המסוע מטלטל אותנו לימין ולשמאל ובכל פניה כזו אני יכולה להרגיש את ידו של מרק נוגעת קלות בשלי.
התחושה המוזרה הזו שלהיות קרובה אליו כל כך ולא לדעת בדיוק איפה הוא גורמת לכול גופי להיות דרוך.
אני משחזרת את דבריה של להט ומנסה כמה שיותר לשלול את האפשרות שאריק ראה אותי בידי העושקים והמשיך בעצמו,מעולם לא חשבתי שהוא מסוגל לעשות זא אך איך אני יכולה לא להאמין בזה כשראיתי אותו מביט בי במו עיני?
"איז" מרק לוחש וכמעט ואני לא שומעת
"מרק?"אני מנסה לגשש אחר מקום נוסף כדי לשבת יותר נוח
אני מנסה לשמוע אם להט ערה אך נשימותיה העקביות מצביעות על כך שהיא בשינה עמוקה
"חשבתי על זה הרבה..." הוא אומר ואז שותק. אחרי כמה שניות הוא ממשיך "את מאורסת ..באמת?"
שאלתו גורמת לי להסמיק, אף פעם לא חשבתי אם אני באמת מאורסת ומה זה בעצם אומר עלי אבל אני יודעת שאם זה אומר להתחתן עם דר אני לא מקבלת את האירוסים "אצל הפראים כשאתה נולד ומגיע לגיל מסוים מצמידים לך ארוס .הם מאמינים שבני אדם מסוגלים לאהוב אהבת אמת אחת כל החיים והם בוחרים מיזה יהיה ...אני מאורסת לדר אבל אני גם חצי מתיישבת אז זה לא חל עלי..מבחינתי לפחות"
אני שומעת את נשימותיו הקצרות
"פחדתי" הוא אומר בשקט "פחדתי כשהם תפסו אותנו ולא ענית לי. חשבתי שפיצלו ביננו ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי " אני מרגישה בפני הופכות אדומות יותר , עכשיו אני שמחה שענינו מכוסות.
"בחיים לא הרגשתי ככה" ידו נוגעת בשלי והפעם מבלי עזרתו של המסוע. אני יכולה להרגיש את ליבי מתחיל להאיץ למגע ידו . "אני לא יודע מה יעשו לנו כשנגיע ומה שיותר מפחיד אותי זה מה יעשו לך " קולו עדין עמוק ומלא כנות לפתע ידו השנייה חופנת את לחי השמאלית ומגעו רך על פני .
אני נותנת לפני לנוח על ידו " אני חושב..אני חושב שאני מתאהב בך איזבל " הוא מבטא את שמי המלא ברכות. פניו קרובות יותר לשלי כעת , אני מסוגלת לחוש בנשימותיו על פני . אני מניחה את ידי השנייה על חזהו ומקרבת טיפה את אפי לאפו. משהו ברגע הזה מרגיש נכון כל כך .
"אני מקווה שזה בסדר" הוא אומר ומבלי לחכות יותר מידי מצמיד את שפתיו לשפתי.
