אני קמה שכובה על מיטה קרירה ורכה. מביטה ימינה ויש שידה ועליה כדורים וכוס מים. משהו מוכר בכדורים האלה.
השעה שמונה וחצי בבוקר ...ישנתי?
השמש מהחלון מסנוורת ואני קמה כדי להסיט את הוילונות. לפתע תחושת בחילה וסחרחורת תוקפת אותי ואני מושיטה יד לכדורים "אל תשכחי לקחת את הכדורים"
קולו של גייק מפציר בי ומיד אני מחזירה את היד. משהו בכדורים האלה לא טוב אני בטוחה בכך ..אני אמורה לזכור משהו לגביהם אבל נראה כאילו שכחתי ..הכל.
אני נוגעת בשפתיי כאינסטינקט כאילו כדי לשלוף זיכרון מסויים. אני יודעת שאני לא צריכה להיות כאן.
"אהובתי" הדלת נפתחת ודר מופיע בדלת, חיוך עולה על שפתיי ואני רצה אליו מחוייכת ...רגע למה אני עושה את זה? אני עוצרת ומביטה בו
"הכל בסדר?" הוא שואל ועל פניו הבעה מודאגת .
לא אני אמורה לשנוא אותך אני חושבת בלי להגיד מילה
"לא שתית את הכדורים שלך" הוא מביט לשידה ואז אלי "תשתי יקירתי שתרגישי טוב." הוא מגיש לי אותם ואני אוחזת בהם ומהססת
"איזבל?" הוא אומר בחשש. עכשיו אני בטוחה שאני לא צריכה לבלוע אותם. אני מניחה אותם מתחת ללשוני ושותה
"מצויין" הוא מנשק אותי וזה מעביר לי בחילה "עכשיו תתלבשי ונצא לטייל כמו שתכננו " הוא מנשק אותי שוב ויוצא מהחדר. אני יורקת את הכדורים ושותה את מה שנשאר מהמים. על הכותונת שלי יש כתם אדום בזרוע הם סיממו אותי אני חושבת ונאבקת שוב בזכרונות שרוצים לצאת
על הקיר תלויה תמונה שלי ושל דר מחוייכים ומחובקים. השיער שלי ארוך יותר בתמונה ואני מבינה שהיא צולמה לפני כמה חודשים. פי מתעקל לחיוך קטן כשאני חושבת על אותו רגע אך בשנייה שאני שמה לב אני מורידה את החיוך מה קורה לי?; אני מרגישה כאילו אני נמצאת בקונפליקט עם עצמי.
אני פותחת את הארון ולובשת שמלה פרחונית צהובה ונעליים לבנות. גם אם זה לא נראה אמיתי עלי לזרום עם זה עד שאבין מה קורה כאן
אני מביטה במראה מסיטה את הפוני שיסתיר את הצלקת ומגלה עוד כמה צלקות חדשות על הפנים. אני נראת שזטפה יותר אך גם חזקה יותר, כבר לא אותה איזבלה פחדנית.
בצעדים קלושים אני יוצאת מהחדר ונכנסת לדמות שדר רואה אותי בה
בהצלחה לי
