220:
" אריק, למה אתה עדיין לא לבוש?"
"אני לא מבין למה" אני מביט על סאורן מלמטהה. הלוואי שיום אחד איהיה גבוהה כמוהו.
ריח הורדים שלו ממלא את כל החדר ומחניק אותי.
משומה בנות מתות על זה
" סאורן הוא עוד לא לבוש" קורה-אשתו של מריאן נכנסת. הייתי קורא לה אמא אם הייתה אימי האמיתית.
היא לא פונה אלי. אף אחד לא פונה אלי אם זה לא קריטי.
היא נושקת למצחו של סאורן ומריחה בחום.
אף פעם לא קינאתי באהבתה של קורה לבניה. אני לא זקוק לאמא, רק להכרה.
"עברו ארבע שנים מאז שהייתה פה.הוא בטוח לא זוכר אותה" לוסיאן ממלמל מהצד.
לא שמתי לב שהוא שם בכלל.
"הו. אל תדאג הוא יזכר מהר מאוד"
המולה נשמעת מבחוץ.היא בטח פה, מי שלא תהה.
שלושה סוסים ועליהם קריריאן אשתו טוקה וביתם.
היא יורדת מהסוס בקפיצה למרות גובהו.
עינייה האפורות מרתיעות את כל מי שנמצא סביב אבל לא אותי והתגובות לא מרתיעות אותה. בדיוק כמוני.
ואז אני נזכר בה.
היא הייתה ממש לפני שאיזבלה ואיימי נעלמו. היא הייתה כה נחושה ואמיצה וקולנית וגם אז רכבה על אותו הסוס.
" אריק!" דרטניאן מגיע מרחוק ומנופף לי .
עינו האפורה בולטת ברקע הבוץ שמכסה את םניו בעוד עינו השחורה חצי עצומה
"קורה יודעת שהתלכלכת כל כך?" אני מנקה ממנו גוש בוצ שנח על אפו.
הוא צוחק בשטותניקיות ומעיף את ידי.
אני שמח שהוא רואה בי כאחיו הגדול למרות שאנחנו לא רק חולקים אבא.
שנינו חריגים, שונים וזה מה שמאחד אותנו.
הוא מכניס את ידו הקטנה אל ידי ואוחז בה חזק
פעם היינו שלושה, איזבלה גם הייתה חצי מתיישבת אבל עכשיו היא איננה.
אני מנער את המחשבה עלייה בראשי וממשיך להביט איך ראש הכפר האחר נכנס לאוהלו של מריאן.
"אתה אריק נכון?" קולה הצפצפני מפתיע אותי.
לא שמתי לב שכולם התפזרו ופתאום היא פה מולי.
"אני ליאן, העיניים שלך מאוד יפות" היא מתקרבת את פרצופה לשלי
"גם שלך" אני אומר בשקט;, עינייה באמת יפות ושערה ארוך ומפוזר.
היא יותר גדולה ממני, את זה אני זוכר .
"ומי אתה?" היא מתכופפת אל דרטניאן, למרות שאני גדול ממנו בשנה הוא הרבה יותר נמוך ממני, אני והיא כמעט באותו הגובה
"אחי דרטניאן" אני מצמיד אותו אלי, הישירות והתסיסה שלה מרתיעים אןתי מעט .
"יופי! בוא ניהיה חברים" היא מחייכת ומושיטה את ידה.
אני מושיט את ידי אלייה בהיסוס ולוחץ אותה.
עכשיו אנחנו חברים.
הדשא עליו אנחנו יושבים ירוק ונעים.
אני ממולל אותו בין אצבעותיי, תולש מידי פעם עלים ומפריד בינהם.
היא רק מביטה קדימה. על פניה חיוך גדול
"התגעגעתי למקום הזה" היא לוקחת אוויר ומוציאה אותו ברעש רב.
"אני שמח שקורה ריפאה אותך. היא לא הייתה בטוחה למה לא הגעת כל השנים האלה"
"רצינו לשלוח מסר שהבראתי אבל שכחנו מזה עם כל הבאלגן שהיה פה" היא מביטה בי ועינייה מחוייכות
"את מאורסת לאחי." אני אומר כעובדה " מה קרה לארוס שלך?"
"לפני שנה העושקים תקפו אותנו" היא מלקקת את שפתיה "הוא יצא להילחם אבל הם היו הרבה מידי " רואים שקשה לה. כנראה אהבה אותו נורא.
מגיל קטן מצמידים לנו את הארוסים כדי שיהיו החברים הכי טובים שלנו
"מה איתך? מאז איימי התארסת?" היא מביטה אל הטבעת שלי
"לא. תמיד האמנתי שהיא בחיים ולא מזמן פגשתי אותה.אבל איימי היא איימי והיא חייבת לעשות דברים בלי לחשוב על עצמה"
אני מביט לשמיים ונזכר כשהיא התנדבה למקומה של איזבלה. נדמה כאילו עברו שנים
"הוא בסדר?" אני שואל את זה לבסוף. תולש את הפלסטר בשביל הכאב הזמני ולמנוע את הכאב המתמשך.
היא מביטה עמוק אל עיני. עינייה האפורות הופכות כהות כשהעננים מכסים את השמש.
"בהתחלה לא האמנתי שזה הוא. אבל למי עוד יהיו עיניים כה מיוחדות? הרגע בו הייתי בטוחה הוא הרגע בו הביט בי חזרה ונפעם גם הוא"
"הוא היה מוחזק? מאויים?"
היא מנידה בראשה בעצב "מאושר. בבית גדול. הוא מנותק מחיי הילידים. הוא אפילו היכה אחד מתישהו"
קשה לי לשמוע את זה. קשה לי להבין שחיפשתי אותו כל הזמן ולחינם .
אני שם לב שרוב הדשא סביבי תלוש.
"איך לא ראיתי את זה קודם?" אני מאגרף את ידי ומועך את הדשא שבהם " דרטניאן תמיד אהב טכנולוגיה. תמיד היה מביט ומקנא בטכנולוגית המתיישבים. תמיד רצה להיות אחד מהם, אני לא מאמין שהוא באמת הפך לאחד מהם"
"אני בטוחה ששטפו לו את המוח או משהו"
"אני לא" אני נזכר בזמנים בהם היה מוצא את אחת הטכנולוגיות שלהם ושומר. היה מקנא ביכולת הנסיעה והקשר שלהם. איך לא ראיתי את זה קודם?
"אני צריכה לספר לך עוד משהו" היא בולעת רוק .
עינייה נעוצות בי בעצב והמשפט הבא שהיא אומרת נאמר כל כך לאט כאילו כל מילה יש חיים משלה "הוא מאורס לאיזבלה"
ליבי מחסיר פעימה
