אני מביטה בה המומה , איך לא זכרתי שהיא מבינה את שפתנו ודוברת אותה, הרי שמעתי אותה פעם.
" איך...למה את מתכוונת?"
היא מביטה בי ולא אומרת מילה .
דר אוחז חזק בכף ידי
"תעני לי ! על מה את מדברת? !" אני צועקת. כי היא יודעת משהו , משהו שאני צריכה לדעת.
ליבי מתחיל לפעום חזק וראשי כואב . אני אוחזת חזק במצחי ו-
"קטלין,איפה אריק? " היער ירוק כל כך היום.
קטלין יושבת על חלקת דשא קטנה ומקלפת פרי כלשהו
" מתגעגעת?" היא שואלת בנימה מעצבנת " אל תפתחי אליו רגשות יותר מידי איזבלה, ברגע שהוא מוצא את דרטניאן את אבק בשבילו"
"אני לא מתכוונת לפתח איתך שיחה קט-"
" אתן שוב רבות?"
אני מסתובבת לקולו וליבי פועם בחוזקה ואז נוצר חושך סביב ואני רואה רק את עיניו .
עיניו הכחולות!
אני צורחת.
" איזבל" אני פוקחת את עיני בקושי רב .
מעלי רוכן דר ומעבר לכתפו ליה בגבה אליי.
על עינו האחת יש רטייה, אני חושבת.
" ממתי אתה שם רטייה?" אני ממלמלת
" מה? רטיה איז? אין לי רטייה" אני משפשפת את עיני ומתיישבת, דימיינתי את זה
"קחי" בחורה זקנה ושמנמנה מביאה לי כוס מים ודר מושיט לי את ידו .
" כדור" הוא מחייך.
אני מעבירה את שערי מאחורי אוזני ולוקחת אותו בהיסוס
" שתי איזבל, זה מסוכן ההתעלפויות האלה"
אני בולעת את הכדור בכוח.
"הכל בסדר? הזית שוב?"
"הכל היה כל כך אמיתי"
" מה ראית?"
"לא זוכרתת..." אני משפשפת את מצחי "קטלין אני חושבת"
"ומה עוד?"
"אני..אני לא זוכרת" דשא, וחופשיות
" מצטער שאני קשה כל כך, אני דואג לך איז" הוא מניח את ידו על זרועי ומלטף " מה שהוא עשה לך גרם לכולנו צער רב" הוא מזיז את הפוני שלי ונוגע באגודלו בצלקת. ואז הוא מקרב את ראשי אליו ומנשק את מצחי
" אריק, נכון?"
הוא מוריד את ראשו ומביט בי "נכון"
-אריק-
ג'יל ורוי יצאו.
לוסיאן מביט בי בעיניים שחורות ועמוקות.
אני שונא את המבט הזה שלו אבל אני לא יכול לנתק את מבטי ממבטו
" זה היה מהר?" הוא אומר בקול סדוק שגורם לך להבין כמה קשה היה לו לפתוח את הפה בכלל.
אני מרגיש ברעד בחזי כשאני נזכר איך שהיא מתה .
" כן" אני עונה מהר כי אני לא רוצה לשמוע את קולי מדבר עליה
" היית חייב להיות הגיבור , האחד שיחזיר את דרטניאן" הוא יורק את המילים מהפה
" אל תאשים אותי במותה לוסיאן"
" הרי אמרנו לך לא ללכת! שהוא מת, "
"אבל הוא חי " אני אומר בשקט לא בטוח בעצמי
" מי אמרה לך את זה?איימי?" הוא מביט לתקרת האוהל ומחייך " אתה לא מבין כמה מגוחך אתה נשמע"
אני מאגרף את ידיי בכח , לוסיאן אף פעם לא הבין אותי, אף אחד לא הבין חוץ מסאורן וקטלין
" לא התכוונתי שתמות, לא רציתי שהיא תבוא אחריי בכלל!"
"אבל היא באה! ועכשיו היא מתה"
אני עובר על סדקי השולחן בידי ורסיס עץ דוקר אותי. יש ביננו שתיקה שמרגישה כמו שעות
"אם שניכם פה מי בכפר?"
"דמיאן כרגע אחראי על כפרינו , התוכנית הייתה לחתן את ג'יליאן וליאן איתנו"
"ידעת שהיא מתה ?"
" לא אבל -"
"אבל הנישאין איתה היו למטרת שלום, ועכשיו אנחנו צריכים צבא"
"בדיוק"
"וסאורן? הוא מסכים לזה?" כשאני אומר את שמו משהו בו נשבר ואני מפחד ממה שהוא הולך לומר לי
"לוס?" אני אומר את שמו הפשוט, מרגיש לי נכון ליצור את הקרבה הזו כעת
" הוא יצא להילחם כשהיינו בכפר, המון השתנה מאז שעזבתם אריק. העושקים בנמייה פרצו את הגדר ותפסו המון מאיתנו, נטשנו את הכפר וברחנו אל עבר המסתור . זה כבר לא משחק אריק, זו מלחמה"
אני מביט בו, ומבטו ננעל על שלי. עוד אח.
" הוא מת?"
"ראיתי אותו נלחם באחד העושקים כשדמיאן צעק לסגת. היינו המון ולא הספקתי לראות אם שמע והצליח לברוח, מאז לא ראינו אותו"
אני מתיישב.
"אנחנו צריכים להתנקם בהם, הם לקחו לנו יותר מידי!"
" ובשביל זה אנחנו צריכים שתתארס לג'יליאן"
אני מביט בעיניו, הן מבינות יותר אך לא כמו שסאורן היה מבין אותי. הוא היה יודע מה להגיד.
" למה שאתה לא תתחתן עם ג'יליאן?"
"אני כבר התארסתי לליאן "
_______________________________
חג שמחח לכולםם!
ותןדה לכל הקוראים המתמידים והמגיבים והמצביעיםם מעריכה כל רגע שבו אתם קוראים את הסיפורר שלי:))
