עיניו מביטות בי בעצב כאילו קיווה שלא אדע. אבל פתאום התמונה ברורה לי "הוא ביקש עזרה ואתה השארת אותו שם....הוא הסתכל עלייך לא עלי. הוא רצה לחיות" בדיוק כשאני מסיימת לדבר דמות חותכת אותי ומפילה באגרוף את לי לאדמה. זה היה כל כך מהר שהשיער שלי התעופף מעט.
"מרק!" קשת וחץ תופסים בו ולהט מתבוננת בסגול שנוצר במהירות על פניו של לי.
"בן אלף מתיישבים! " הוא מקלל-כנראה- ומביט בו בזעם.
"אני מצטער איזבל. הוא אמר לי שאתם מכירים ושהוא הציל אותך"
אני מביטה ב-לי, שמוט על הרצפה אפיו מכווץ בכעס והוא מביט במרק בבוז "אתה לא יכול לשפוט אותי מרק" הוא מתנער מלהט בכעס ומתרומם "בייחוד לא כשאתה לא היית שם והיית עסוק בלבגוד בנו" הפעם להט היא זו שמפילה את לי לרצפה באגרוף.
מבטה חתום אבל עיניה זועמות "אתה יודע שהוא לא היה כי הוא היה עסוק בלהציל את קלואי ואותי!"
"כן מתיישבות על פני מורדים" הוא מנקה את פיו מדם "ממש שיקול נכון"
"אמרת שעשית הכל כדי להציל אותו. שראית אותו מת לך בידיים ומבקש ממך לשמור על אחותו-אותה ראית מתה ממש כמה רגעים לפני " מרק אומר בשקט. קשת וחץ מרפים ממנו לאט לאט
"הוא ביקש שתעזור לו ופשוט השארת אותו שם"
"הצלתי את איזבל!" הוא יורק את מילותיו "עשיתי מה שיכולתי"
"פחדן" אני אומרת בקול "לא חזרת לקרב נכון? רצית שאברח כדי שלא אראה אותך בורח . ניתקלת בי בטעות שם ולהציל אותי ניקה את מצפונך"
"את היית מתה איתו אם היית שם"
"אני יכולתי להציל אותו "
"אף אחד לא יכל. אני הייתי נגד המבצע הזה מהתחלה וכולכם יודעים זאת"
"לי" מרק אומר בגבו אלינו "כדאי לך שמחר בבוקר אני לא אראה אותך" והוא מתקדם ונכנס אל אוהל מאולתר שהם בנו.
להט חץ וקשת גם הם מתרחקים ממנו אבל הם מתיישבים במדורה וממשיכים לאכול.
אני מביטה בו ולא יכולה למחוק את מבטו של דין מזכרוני. "איזבלה" לי אומר בדיוק לפני שאני מתכוונת ללכת "הפחד הוא דבר גדול , במיוחד כשהוא גובר על האישיות שלך" הוא אומר והולך אל תוך היער
משהו אומר לי שזו לא הפעם האחרונה שאראה אותו
