אנחנו רצים במשך שעה או אולי יותר .
רוי לא מקבל שום עצירה שאני עושה אלא אם אני עומדת להתעלף . וכל דקה שאני עוצרת לנשום אני נזכרת במבטו של דר ובזה שאני זו שאחראית לכך "כבר מגיעים" רוי אומר ואני כל כך תשושה שאני לא מסוגלת לבזבז נשימות על דיבור אז אני לא עונה ומקווה שהפעם הכבר מגיעים שלו לא יהיה עוד חצי שעה.
מרחוק אפשר לראות המון עמודי עשן שמסתלסלים ושוברים את הגוון הכחול של השמיים.
אני כבר לא מרגישה חולשה אלא אנדרנלין עצום שגורם לי להמשיך לרוץ אחרי רוי. אני יודעת שמשפחתו של מייק שם והם מצויים בסכנה וכך גם שאר המורדים. אני רק ממשיכה להביט בגבו של רוי שמתרחק יותר ויותר ואנחנו מגיעים למסך עשן ענק שם אני מאבדת אותו .
אני משתעלת אבל ממשיכה לרוץ אל תוך העשן,ממבט סביב אני מבינה שזו הכניסה ממנה יצאנו היום,הכניסה ממנה הוצאתי את דר. אני מכסה את פי ונכנסת יותר ויותר אל תוך העשן . יד גדולה תופסת בידי ואני צורחת צרחה צורמת ומהירה "איזבלה אל תאבדי אותי בסדר?" פניו של רוי מתגלים בעשן ואני מהנהנת כשליבי עדיין דופק בעוצמה בחזי .
הוא תופס בידי ואנחנו נכנסים יותר ויותר לעשן ומגיעים למדרגות. אני מנסה לא להביט אבל אני מבחינה בכמה גופות שכובות בצידי הדרך ,יש גופה אחת שאני מזהה מאחד הימים שעמדתי בחדר האוכל בתור לשניצל ואותו בחור הציע לי את שלו כי הייתי רזה והוא לא היה כזה רעב. דמעה קטנה זולגת בלחי ימין שלי ברגע שאני מבינה שאני האחראית לזה . ידיו של רוי עוטפות את פניי וגורמות לי להביט היישר בעיניו "אין זמן לזה איזבלה" הוא מביט היישר אל עיני ואני רואה את הזוועה בעיניו אך גם את האומץ "את חייבת לתאפס על עצמך,אנחנו חייבים לחפש ניצולים" ברגע שהוא מסיים את המילה הזו נשמע פיצוץ אדיר שמעיף אותנו אחד מהשני וגורמת לאצבעותיו שתפסו בלחיי לפתוח את הפצעים שהעושק עשה לי .
צפצוף חד משתק את אוזני ואני מבינה שזה מעוצמת בפיצוץ . עיני רואות עשן ואנשים רצים אך אוזניי לא שומעות כלום חוץ מצפצוף חד. אני מתקדמת בניגוד לכיוון אליו אנשים רצים,אני שמחה שיש עוד אנשים בחיים ועוד כאלה שמסגלים לרוץ.
הם עוקפים אותי ולאט לאט אני מתחילה לשמוע את הצרחות. אני מגיעה למדרגות וממש בתחילתם שוכבת בחורה אדומת שיער "גיל" אני לוחשת ומתקרבת אלייה אבל האי לא שומעת אותי,היא מחוסרת הכרה ואינה זזה. אני מנסה להזיז את החתיכת בטון שנפלה עלייה אבל זה כבד מידי ומייד אני מתעייפת "הצילו!" אני צורחת אבל אנשים רק חולפים על פני "בבקשה!"
"איזבלה" אהרן מביט בי המום ומתקרב בריצה "נפגעת?"
"גיל" אני אומרת בעצב והוא מביט בה
"היא חיה?"
"אני חושבת שכן..אתה חייב להציל אותה אהרן" הוא מהנהן ומנסה להרים את הבטון עלייה. אני קמה ומנסה לעזור לו אך זה לא משנה כלום
"היי אתם!" הוא צועק ומישהו מביט בו ועוצר את זה שלידו "עזרו לנו!" הם מביטים אחד בשני ומתקרבים וביחד אנחנו מרימים את הבטון מעלייה ואני מושכת אותה משם . "היא חיה?" אחד מהם שואל ואני מצמידה את אוזני לליבה "כן,אבל הדפיקות ממש חלושות" אהרן מרים אותה "חייב לזוז איזבלה"
"לכו,אני חייבת להמשיך "
"את משוגעת" הבחור השני אומר
אבל אני לא מגיבה רק ממשיכה לרוץ לכיוון ממנו אנשים בורחים "איזבלה!" אהרן צועק ואני ממשיכה לרוץ.
אני יורדת במדרגות הכי מהר שאני יכולה ומחפשת עוד אנשים בתקווה שכולם כבר אינם. המון פיצוצים נשמעים ויריות,אני יודעת שהמרודים נכנסו לקרב עכשיו כי האזעקות פועלות בקול רם
אישה עם ילד עלייה רצה לעברי ואני מזהה שזו לוסי וג'ורג' בידה "לוסי!" אני עוצרת אותה והיא מביטה בי ודמעות בעינייה "איפה מרי?" אני נושקת למצחו של ג'ורג' המעולף והיא מנידה בראשה ומדברת בהיסטריות "איבדתי אותה,הידה שלה התנתקה משלי ולא יכולתי להפסיק לרוץ כי ג'ורג' מדמם " היא בוכה
"אני אחפש אותה בסדר? תוציאי את ג'ורג' מפה ואני אמצא את מרי"
"לונה יצאה לחפש אותה אבל גם היא הייתה פצועה. בבקשה איזבלה תמצאי אותן" אני מחבקת אותה ומהנהנת והיא ממשיכה לרוץ לכיוון הציאה
"לונה!" אני צועקת הכי חזק שאני יכולה "רוי!" היריות לא נפסקות וכך גם הפיצוצים
המון עשן חוסם לי את הראיה ואני מנסה לנשום מבעד לידיי .אזעקות נשמעות בכל עבר אבל אני ממשיכה לרוץ ופתאום אני מזהה איפה אני נמצאת-ליד חדר הדיונים קרוב למשרדו של מריאן. אני מביטה אל החדר שלו ורואה שם שני דמויות . אני מתקרבת יותר ומבחינה שזה דר.
"דר!" אני צועקת והוא מסתובב. עיניו השונות מביטות בי בניצוץ קטן ובהלם ואז אני קולטת שהוא מכוון נשק אל עבר מריאן ,הוא לא האמין שאיהיה פה עכשיו "מה עשית" אני אומרת בחצי קול חנוק ואני חושבת שזה לא בגלל העשן "מה אתה עושה"
הוא לא מדבר רק מביט בי וחושב מה לומר,גם אני בדיוק לא יודעת מה לומר,אני מפנה את מבטי מדר ומביטה במריאן שלאט לאט מרים תער שנמצא ליד רגלו . הוא אוחז בו ומכוון אל עבר דר "לא!" אני צועקת ודר מסתובב ונפלט לו כדור אל ידו של מריאן . מריאן גונח מכאב והתער נשמטת מידו והוא אוחז בזרועו הפצועה "מה את עושה?!" הוא צועק ויורק את מילותיו .
"אל תזוז מריאן " דר אומר בכעס וטוען את נשקו "אני מסיים את זה עכשיו "
"אל תעשה את זה דר!" אני צועקת "בבקשה! הוא אביך!"
"שנינו יודעים שאבות הם לא כזה נכס טוב" מילותיו ננעצות בליבי,אבי בגד בי גם אבל בחיים לא אפגע בו ככה
"אני מצטער איזבל אבל יש המון דברים שאת לא יודעת"
"אני זוכרת" אני צועקת "אני זוכרת הכל דר" אני מחפשת בכיס ושמחה שלילה לפני חשבתי על זה ולקחתי את זה מהתיק . הצמיד אחוז בידי הרועדת ואני מושיטה אותה בפני דר "אתה הבאת לי את הצמיד הזה נכון? זה הצמיד שלך דר ונתת לי אותו כשבאתי לתא שלך "
הוא מביט לצמיד ואז אליי ומחייך "לא איזבלה." חיוכו גדל " זה הצמיד אירוסים שלך. הצמיד שאומר שאת מאורסת לי"
