" מה את רוצה לדעת?"
אני מתיישבת על המיטה וחושבת, לא באמת חשבתי מה לשאול
" תספרי לי איך שם. מה אתם עושים , תחשבי שאני נייטרלית"
"את לא זוכרת כלום אה?"
" אחד הפראים תקף אותי" אני מרימה את הפוני וחושפת את הצלקת "הוא גרם לי לשכוח הכל וגם אני לא חושבת שיצא לי לדבר עם פרא מתישהו " היא מחייכת ועינייה האפורות נעוצות בי
" דבר ראשון אנחנו מעדיפים להיקרא ילידים " היא מתיישבת על כסא ואוספת את שערה
" אנחנו לא הורגים מתיישבים. אנחנו מעבירים אותם לצידנו. כמובן שבזמן מלחמה אנחנו הורגים, אבל זה רק כי אנחנו חייבים. לפחות כך היה פעם"
" ומה זה?" אני מצביעה על זרועה, חפץ מוזר משתלשל ממנו " מראה על אירוסים.קיבלתי אותו לא מזמן"
" אבל...את כל כך צעירה"
"יותר גדולה ממך זה דבר ראשון" היא מביטה בצמיד ומגלגלת את החרוזים עליו "כל פרא מתארס מגיל צעיר . הארוס שלי מת במלחמה ולכן נאלצתי להתחתן שוב "
" למה אתם לא נכנעים? אתם לא רוצים להתקדם בחיים? לחיות בטכנולוגיה ?"
"הו איזבל את כל כך תמימה. אתם חיים בכלא בעוד אנחנו חופשיים. חוץ מזה יש אגדה שאומרת שלפני שנים רבות הפראים היו בעלי עיניים ירוקות וחלק שחורות. בעלי העיניים הירוקות היו בדרך כלל השליטים וראשי השבט. כאשר המתיישבים הגיעו מיבשת אחרת הם הציעו את הטכנולוגיה וההתקדמות לילידים.
זו הייתה מריבה גדולה.
בעלי העיניים הירוקות רצו להתקדם ולהיכנס לחיים האלו ואילו העיניים השחורות ידעו שאם ילכו לשם לא יהיו יותר מחיילים ואזרחים פשוטים.
וכך קרה.
בעלי העיניים הירוקות התחברו למתיישבים והשאירו לנו את השלטון. הם הפכו לחיילים שבסופו של דבר רובם נהרגו במלחמה האחרונה."
אני אוחזת בחוזקה בבד השמיכה.
יש לי שורשים פראיים.
" לרוב הילידים עם העיניים הירוקות יש ה' בסוף השם. סיומת מכובדת לזכר שלטונם וכוחם . כמו הסיומת אן אצלנו כעת."
לי-אן. " את נסיכה?"
" כן. ולכן אני חייבת לחזור לשבט שלי ."
"אני רוצה לדעת אם כל מה שסיפרו נכון.
אני רוצה לדעת למה כשהילד הזה עבר את הגדר הוא חזר בשלום ועוד עם אוכל.
אני יודעת שפעם הייתה לי דעה בנוגע לזה, אני בטוחה,אני מרגישה משהו בוער בי כל פעם שאני חושבת על פראים , אני לא יודעת אם זה משהו טוב או רע" אני מורידה את עיני ומשחקת עם האצבעות. פתאום אני לא מרגישה מעל ליה אלא להפך, אני מרגישה שהיא מבינה ויודעת הרבה יותר ממני
" אני לא יכולה לגלות לך הכל. אני לא חושבת שמישהו יכול להסביר על עולמנו. אני רק יכולה להגיד לך שיש הרבה מעבר למה שאת רואה"
אנחנו יוצאות בשקט אל עבר שולי אריה.
ליאן מאחורי כדי לא לגרום לאף אחד לחשוד.
המון מחשבות מתרוצצות לי בראש ואני לא יכולה להפסיק.
יש המון דברים שידעתי והם אינם עכשיו, חבויים באיזשהי מגירה שבורה בראשי.
אנחנו מגיעים לגדר ועינייה נפערות לפתח.
היא בטח חושבת את עצמה לטיפשה שלא חיפשה בכל מקום אפשרי.
מאחורי הגדר מתפרש אחו ירוק וענק ובסופו שורות עצים שמסמלים את הכניסה ליער.
" ראיתי את הנער יוצא מפה" אני מצביעה על הפתח "אם תמשיכי ישר אני חושבת שתוכלי למצוא את הכפר שלך"
" תודה" היא מתכופפת ונכנסת מתחת לגדר הקרועה
"להתראות" אני עונה
" את לא רוצה לצאת?" היא שואלת לפתע " אפילו רק לשנייה. להרגיש את החופש" אני רואה את פרצופה מחולק על ידי הגדר . עינייה האפורות מביטות בי בתקווה.
אני מעבירה רגל אחת בהיסוס מעבר לגדר מתכופפת ומעבירה את השנייה.
אני בחוץ.
רוח מעיפה את שערי לאחור ואני מזיזה שערה מפני .
"וואו" עכשיו רואים הכל יותר טוב. האחו ענקי והדשא כל כך נעים וירוק.
היא מתקדמת ואני מתקדמת אחריה עד שאני מגיעה כמעט לסופו ולתחילת היער.
אני לא מסוגלת לעשות עוד צעד.
אין סיכוי.
אני מתיישבת וזהו מקומי,לא אוכל לשרוד ביער יותר משנייה
" אז עד לפה את מסוגלת ללכת."
אני מהנהת. אני בטוחה שאני רוצה להישאר במקום הבטוח שלי
"טוב אז את יודעת את הדרך לפה אם איי פעם תתעשתי על עצמך "
"לא חושבת שזה יקרה" היא מרימה את כתפייה ומתקדמת לעבר העצים.
אני מסתובתת חזרה ורואה את הגדר הגבוהה קוראת לי לחזור.
הביתה.
"אה ואיזבלה" אני מסתובבת אלייה ומביטה בה " תפסיקי לקחת את הכדורים טוב?" היא קורצת ונעלמת אל תוך העצים מעבר לאחו
