הנשיקה חמימה ומלאת תשוקה ועדיין מרגישה אסורה ולכן אני דוחפת אותו ממני.
הבחור מביט בי מוזר ,כאילו הייתי אמורה להמשיך ולנשק אותו
"איזבל,"הוא אומר במבטא ספק מוכר ספק לא "קרה משהו?"
"היא קצת מבולבלת הבוקר דר" ג'ייק נכנס אל החדר עם כוס קפה ומתיישב מול צלחת עליה חביתת עין. אף פעם לא אהבתי חביתות עין .
"אל תדאגי יקירתי" הוא נושק לי במצח וחופן את פני "אנחנו נתפוס את הפרא הנוראי הזה והוא יקיבל גזר דין מוות"
אני לא רוצה שימות. אני כמעט אומרת אבל אני רואה את חיוכו של ג'ייק לגבי הגזר ומבינה שזה מה שהוא אמור לקבל הרי הם פראים והם רעים נכון?
"אני...אני לא זוכרת אותך" אני אומרת בהיסוס אבל שמחה שהורדתי את זה מהלב,כאילו משהו אמיתי נאמר עכשיו בים השקרים
"איך את יכולה לשכוח את ארוסך ?" הוא אומר כמעט בכעס ומתרחק ממני
"די ,די דר,כנראה זו תוצאת לוואי מהמכה שחטפה מהפרא ההוא. שתית את התרופה נכון?" אני מהנהנת באיטיות " יופי " הוא מחייך "עכשיו תשבו לאכול,בקרוב היא תזכור הכל" אני מתיישבת ליד צלחת גדולה של פנקיקים מכוסים במייפל אורנים .
הריח של האורנים ממלא אותי ומזכיר לי כמה אני אוהבת אותו.
רק ששכחתי את מי.
"איפה נורה?" אני שואלת בשקט
"שכחת אהובתי?" דר אומר כשמסיים את הביס "אימך נשארה במחוז נמייה עם המטופלים"
קרה משהו בינהם? שאלתי את עצמי
אני מביטה אל תוך עיניו של דר ונלכדת ,אחת מהן שחורה ואחת מהן אפורה .
אני נשנקת טיפה למראה המוזר שלהן. והמזלג נופל מידי .
העיניים האלה מוכרות כל כך,ותווי פניו גם הן. אולי באמת אני שכחתי וכל זה אמיתי.
ולמה שלא יהיה אמיתי?
"נראה שעיני עדיין מהפנטות אותך אה אהובה?" הוא מחייך חיוך מנצח ואוכל עוד חתיכה מהפנקייק.
העיניים האלה באמת סוחפות ועמוקות כל כך, האפור דיי כהה אך בכל זאת רואים שהעין אפורה והשילוב של השניים מרתיע אותי.
דפיקה נשמעת בדלת וקול מוכר של ילדים בוקע ממנה ,ואני מזהה מייד את מרי וג'ורג'.
הם רצים אל תוך חדר האוכל במהירות כזו שאני כמעט ולא מספיקה לקום והם מפילים אותי על הרצפה ומחבקים אותי חזק
"איזבל התגעגענו אלייך!" ג'ורג' אומר ומרי מצחקקת. הם כל כך גדולים עכשיו .
"גם אני התגעגעתי!" אני אומרת בשמחה .
"ג'ורג',מרי,התנהגו בנימוס" לוסי נכנסת אל החדר כולה זוהרת ולידה בחור גבוהה בעל עיניים כחולות
"מצטערת על האיחור ג'ייק,התנועה בחוץ בגלל המורדים נוראית"
מורדים.
"ואיפה הבחור?" הוא שואל בחיוך בזמן שהם מתיישבים,
"הוא בדרך" היא מביטה בי וקורצת,דר זועף פנים כשהוא רואה את זה .
ואז יש דפיקה בדלת,ועוד דפיקה
"איזבל תפתחי מתוקה"ג'ייק אומר לי
אני קמה ומסדרת את השמלה הקצרה .
הדלת הראשית גדולה מאוד ובצורת קשת.
אני אוחזת בידית הקרה שלה ופותחת את הדלת באיטיות.
בדלת הוא נישא גבוהה ממני,זה שלא חשבתי שאראה עוד ואיני יודעת למה,זה שכעת שערו קצר ועיניו החומות נוצצות כל כך,לבוש חולצה צהובה זועקת וחיוך על פניו.
מבלי לחשוב אני קופצת עליו וחובקת את צאוורו בשתי זרועותי ,שואפת את ריחו עמוק אל תוך אפי ובוכה לכתפו.
כי הוא באמת פה,האדם היחיד שאמיתי בעולם המוזר והחדש הזה.
מייק.
