"יום הולדת שמח איזבל!" קולות תרועה ושמחה נשמעים בחוזקה
אני שכובה על מיטה,כל גופי כואב.
אני יודעת שאני שוכבת אבל בכל זאת לא מרגישה את ידי ורגליי ובכלל את גופי .
היום יום הולדתי כנראה,ואם זה יום הולדתי סימן שזה סוף החורף,אבל רק לפני שבוע היה סתיו.
המיטה עלייה אני שוכבת רכה כל כך וריחה מתוק כל כך.
הכרית עלייה אני נמצאת מזמינה אותי להשאיר את ראשי עלייה ולחלום עוד חלום,למרות ,שאני לא בטוחה שחלמתי בכלל.
אני מנסה לפקוח את עיני וזה מרגיש כאילו הודבקו אחת לשנייה.
אני מכריחה את עצמי לקום ולהתיישב .
מבטי נלכד ישר בחלון הגדול שנמצא מימין למיטה. הוא מקושט בשני וילונות לבנים שקשורים בצידו של החלון.
בחוץ יש שלג,הכל לבן וצחור.
ויפה כל כך.
אבל במחוז נמיה השלג נעלם מהר בחורף והדבר היחיד שמשאיר זכר שזה עדיין חורף הוא האגם הקפוא.
כאב חד מפלח את מצחי ואני נוגעת שם ולוחצת על האיזור בו יש בליטה קטנה.
"בוקר טוב ילדתי" אני מפנה את פני אל האיש שעומד מולי ואוחז עוגה עלייה רשום 'איזבל בת 18!'
ג'ייק מחייך אליי חיוך מושלם ומוכר ואני לא יכולה שלא להמתמלא בחמימות.
פניו נראות זקנות יותר ותשושות יותר ועיניו ריקניות אבל בכל זאת חיוכו גורם לי להרגיש שוב בבית.
אני מרגישה מין דקירה בבטן שאומרת לי לברוח מהמקום הזה,שזו סכנה כאילו משהו בתוכי בוער כל כך שזה כואב
"קרה משהו יקירה?" קולו קליל, ג'ייק מביט בי במבט מודאג
"איך זה שזה סוף החורף אבל עדיין יש שלג בחוץ?" אני שואלת בקול מנומנם.
שאר האנשים שסביב ג'ייק צוחקים ורק עכשיו אני מבחינה בהם.
הם יוצרים חצי עיגול מושלם סביבי ומחזיקים מלא מתנות ואוכל.
הם מביטים בי כאילו מכירים אותי שנים ואני מחייכת אליהם חיוך מזוייף כדי לא להראות שאני לא מזהה אותם בכלל.
"אנחנו במחוז אריה מתוקה שלי,שכחת?" הוא שוב צוחק "קיבלתי קידום ועברנו לפה לפני חודש"
"אריה?" אני ממששת שוב את מצחי הכואב בתקווה לשמץ של זיכרון מהחודש האחרון אבל הוא אינו,אני רק זוכרת את מחוז נמיה במעורפל ואת נורה ג'ייק ודין.
דין,ליבי מחסיר פעימה שאני נזכרת בו ואיני יודעת למה.
"איפה הם?"
"איפה מי?" הוא שוב שואל בצחקוק וכולם מצטרפים אליו
"נורה ,דין ,לונה מייק...איפה כולם?"
הוא צוחק מזיז את הפוני שלי ונושק לי במצח
"נניח לך להתארגן,רדי למטה כשאת מוכנה לארוחת בוקר טוב?" הוא מניח את העוגה על השידה ויוצא מהחדר.
"הו ואיזבל?" הוא מציץ מהדלת
"כן?"
"אל תשכחי לשתות את התרופה בסדר?כדי להקל על הכאב" הוא מצביע בראשו על השידה ושם מונח כוס וכדור לידו. הוא מחייך שוב ויוצא מהחדר
אני מביטה סביבי.
החדר מפואר וסגול ,בדיוק בצבע שאני אוהבת.
ההרגשה והרצון לברוח עדיין בוערים בי,כאילו יש שתי איזבל שרבות אחת עם השנייה.
איזבל,השם נשמע לא נכון.
על השידה מונחת שמלה צהובה ולרגלי השידה נעליים שחורות.
אני פושטת מעלי את בגדיי השינה ומשומה מופתעת מכמה נקייה אני.
ידיי אינן שחורות וגם שערי רך ומטולטל.
אני לובשת את השמלה שמבליטה את עיני הירוקות והמיוחדות ומביטה במראה,אני נראת שונה.
מכה אדומה תופסת את מבטי,בדיוק איפה שהצלקת הייתה נוצרה צלקת חדשה,אני משפשפת את האזור והוא הופך לאדום יותר אז אני מחליטה להשתמש במייקאפ כדי להסתיר אותו.
ג'ייק פה,וכנראה נורה ודין מחכים לי למטה אבל למה אנחנו בעצם פה? האם ג'ייק קיבל קידום ושכחתי? ומה עם מייק ולונה?
ראשי מלא בבלבול וערפל .
אני שותה את הכוס והתרופה שג'ייק נתן לי וזה גורם לעוד יותר בלבול בראשי
כשאני יוצאת מהחדר בדרך לחדר האוכל המון משרתים מנופפים לי לשלום ומחייכים.
היו כאלה שאפילו שאלו לשלומי ואני עניתי 'בסדר' בחיוך למרות שאני אפילו לא יודעת את שלומי.
אני יורדת במדרגות עגולות מעץ ומולי מופיעה תמונה גדולה של דין ,שערו קצוץ ובלונדיני ועיניו מנצנצות -תמיד אהבתי את התמונה הזו- מתחתיה יש נר זכרון,דמעות ניגרות בעיני ואני מוחה אותן בעזרת גב ידי,איך זה קרה?
אחרי כמה שניות אני מחליטה ללכת לחדר האוכל ולשאול את ג'ייק,הוא ידע לענות לי מה קורה לי.
אני נכנסת אל חדר האוכל,ללא התרעה בחור מגיע ומנשק אותי.
