אני יורדת במדרגות בשקט.
על גופי חלוק צהוב ומתחתיו לחם עם ריבה שלא סיימתי בצהריים. אני יודעת שזה לא הרבה אבל לבוא לבאנדם יום לפני שהוא מוצא להורג בידיים ריקות נשמע לי מגוחך.
ידי מחליקות באיטיות על מעקה המדרגות עד שאני מגיעה לתמונה של דין . אני חולפת על פניה ועוברת החדר האוכל ומשם למרתף.
אני פותחת לאט את הדלת ושומעת לחישות .ידי מושטת אל המתג עד שאני מוצאת אותו אני פוחדת ללחוץ עליו שמה יפעיל אזעקה. אני מורידה את ידי לאט ונותנת לעיני להסתגל לחושך.
צעד אחר צעד אני יורדת במדרגות, ממששת כל מדרגה .אני מפספסת אחת ונופלת על ידי בצרחת בהלה והלחשושים נפסקים.
הכל כואב לי והרצפה לחה כל כך שבגדיי וידי נרטבים מעט , מה חשבתי לעצמי שבאתי לפה
"איזבלה?" ליבי פועם למשמע שמי הפראי "איזבלה זו את?" אני מתרוממת לאט מהרצפה ומרימה ראשי, עכשיו הכל ברור "כן" אני אומרת כמעט בלי קול "כן" הפעם אני בטוחה שהוא שמה.ידיו פתאום אוחזות בסורגים שבהמשך המסדרון ואני הולכת לכיוונו.אגרופיו תופסים את הסורגים חזק ומבטו תשוש אבל מלא ניצוצות כשאני מגיעה אליו
"באת להציל אותי" הוא אומר בחיוך אבל אני מנידה בראשי בכאב "המפתחות לא אצלי...באתי להיפרד" אני אומרת בריקנות. ראשי כל כך מבולבל-אני אוהבת אותו אבל אני שונאת אותו ..אני אובדת עצות.
"אני מבין" הוא אומר בקול שקט, כמעט שבור "אני מצטער איזבלה...מצטער שנתתי להם אותך. אבל אני מעדיף למות היום מאשר לחיות בעולם בלי לדעת שאת חיה" הוא מושיט את ידו שקמוצה לעברי ואני באוטומטיות מניחה את ידי מתחתיה.
זה מזכיר לי משהו שקרה ממזמן אבל אני לא יכולה להצביע בדיוק מה. ידו מונחת על ידי כשגב ידו למעלה. ידו מחוספסת וחמה לעומת המקום הקריר הזה.
"אני חייבת ללכת" אני לא יכולה לעמוד בסערת רגשות שעוברת בי עכשיו. אני רוצה ליפול למיטה ולבכות על כל זיכרון שנמחק לי הוא מהנהן "הבאתי לך את זה " אני מביאה לו את הכריך והוא מחייך "זה לא הרבה אבל-"
"אני בטוח שזה הכריך הכי טוב שאוכל עד היום" הוא מניח את כף ידו על ידי "תודה" הוא אומר ומפיל משהו אל תוך ידי. בעדינות הוא סוגר אותה ומרים אלי את עיניו הכחולות, צדקתי הוא באמת מזכיר את דר
אני מנתקת את מבטי ממנו והולכת אחורה ולאט יוצאת מהמרתף, לפני שאני סוגרת את הדלת אני שומעת לחישה "אני אוהב אותך" והדלת נסגרת. אני מניחה את הפריט בכיס ולא מביטה בו
הבוקר מגיע ואני מפחדת ממנו כל כך כי אני יודעת שאחריו יגיע הרגע בו אצטרך להחליט אחת ולתמיד לאיזו מהאיזבלות אני מקשיבה.
אני שמה את הברדס בתיק מתחת לספרים וסוגרת אותו מהר כאילו מישהו מתבונן בי כל הזמן.גייק קורא לי מלמטה לארוחת בוקר אבל הבטן שלי מתהפכת וממש אין לי תיאבון לאכול.
אני לובשת את המדים ומעיפה מבט אחרון לתיק לפני שאני מניחה אותו על כתפיי ויוצאת מהחדר.
האווירה בבית שקטה.
כשאני נכנסת לחדר האוכל אני לא יכולה להוריד את עיני מהמרתף, כי אני יודעת שהוא שם מחכה למותו ואני פה למעלה ללא דאגות.
אני לא מסיימת את ארוחת הבוקר , ג'ייק נראה טרוד ולכן לא שם לב וגם לדר יש משהו מוזר בפנים, הבעתו מרוחקת כאילו שקוע בעולם אחר.
"ההסעה יוצאת עוד כמה דקות" אני אומרת ו"מעירה" את השניים .
דר מחייך אלי וקם וג'ייק ממשיך לאכול
"יקירתי" הוא אומר לפני שאנחנו יוצאים מהבית "נורה תגיע היום, אז אל תחזרי מאוחר בסדר? "
"ברור" אני מחייכת ואנחנו רצים אל עבר המסוע.
המסוע מגיע ממש שניות לפנינו , כלומר לפני.
כישוריי הריצה של דר מדהימים אותי כל פעם מחדש והוא כבר עומד ומחזיק בדלת המסוע שלא תיסגר ותסע. אני עומדת מתנשפת צמודה לחזהו של דר בגלל ששני בנים דוחקים אותי והמסוע מפוצץ, אני מרימה מבטי לדר אבל שוב הוא אינו מביט בי אלא אל האופק , משהו בהחלט מטריד אותו .
