אני ממשיך לרוץ באותה קומה ומגיע למדרגות שמובילות אל שאר החדרים.זיעה מתחילה להופיע על פני ואני מנקה אותה בעזרת חולצתי . אני יורד למטה על עבר חדרי האורחים "קלואי!" אני ממשיך לצעוק בתקווה שהיא זו שתענה לי הפעם. אני לא יכול שלא לחשוב על ג'ייק ועל האם עשיתי את המעשה הנכון. הוא רצה להרוג את משפחתי "קלואי!" ואת כל עמי. איך יכולתי שלא להשאיר אותו שם? אבל מה אם איזבלה לא תבין? האם אני יכול לחיות עם העובדה שלא סיפרתי לה עליו? "קלואי!"
אני מתחיל לאבד תקווה,אני מקציב לעצמי עוד שתי דקות ואחר כך אחזור,אולי היא בכלל יצאה כבר מפה והם מחכים לי בחוץ.
"פה!" אני נעצר ומקשיב "פה!" היא צועקת וליבי מתמלא תקווה מחדש ,אני רץ לכיוון קולה החלוש. "איפה את?!"
"הצילו!!" הוא מגיע מתחת למדרגות.
אני מזיז שידה שהתהפכה וכסא שנשבר ואני יכול לראות את פניה הקטנות מביטות בי בחלל המדרגות. כל אפה מלוכלך והיא יושבת בצורה עוברית
"קלואי" אני אומר בהקלה וחיוכה עולה טיפה "היריות הפחידו אותי אז התחבאתי ואז לא הצלחתי לצאת מכאן" היא אומרת ובוכה אל תוך ברכיה. אני רוכן טיפה קרוב יותר ומושיט לה יד "בואי. הכל בסדר עכשיו " היא מהססת ומביטה בידי "קלואי...איזבלה שלחה אותי להביא אותך ואם לא אצא איתך מהבית הזה היא תכעס עלי מאוד"
"איזבלה?...היא בסדר?"
"כן.והיא מחכה לך בחוץ"
"היא כלה יפייפיה "
"אכן כן" אני מחייך
"בטוח פה. אם נצא אני אפגע"
"תקשיבי לי קלואי. המקום הולך להתפוצץ,אני לא יודע עוד כמה זמן אבל זה אמור לקרות בקרוב ואנחנו חייבים לזוז. אני אכן עלייך בסדר? אני לא אתן שיקרה לך משהו" מבטה מפוחד ולמרות זאת היא אוזרת אומץ ומושיטה לי חזרה את היד ותופסת בשלי. אני מושך אותה אלי וחובק אותה צמוד "קדימה. ההרפתקה שלנו עומדת להסתיים" היא מחייכת אלי חיוך עייף ומעבירה את ידה מאחורי עורפי . אני אוחז בה בשתי ידיי וחוזר במסלול שלי אך עבר היציאה.
בזהירות אני עולה במדרגות כשקלואי בין זרועותיי ,הרעידות נפסקו אבל אני יודע שזה לא כל מה שדר תכנן לעשות . אני מדלג בין מכשול למכשול ומגיע ליד הדלת מאחוריה ג'ייק נמצא. אני לא יודע מה מצבו עכשיו-אחרי שחיסלתי לו לגמריי את התקווה- ועלי להוציא מפה את קלואי. זו חובתי כרגע.
אני מהנהן לעצמי וממשיך במסדרון אל עבר שוב אותן מדרגות. אני חוזר על עיקבותיי ,עובר את המטבח וצועד לאט לאט אל עבר הדלת הראשית
"זה לא רחוק מפה" קלואי ממלמלת ואוחזת בחזי חזק יותר "קלואי אני צריך שתשארי ערה" היא פוקחת עיניים ומביטה בי "קרה משהו?"
"אני רואה את הדלת...את רואה אותה?"
"כן" היא לוחשת ואני מוריד אותה מעלי. היא מביטה בכניסה ואוחזת את ידי "אנחנו צריכים למהר לא?"
אני מביט אחורה. היא לעולם לא תסלח לי.
אני נושם עמוק ומתכופף לעברה. ידי אוחזות חזק בכתפייה ומבטה מבולבל
"אני חוזר לשם."
"אמרת שאין הרבה זמן"
"איזבלה הייתה שם וניסתה להציל את אבי. אני חייב לנסות להציל את שלה"
"אבא של איזבלה? הוא מת...שמעתי על זה מזמן"
" הוא פה. אני אביא אותו ממש מהר בסדר?'
"אני באה איתך"
"אין זמן קלואי. רוצי החוצה בסדר? את מסוגלת לרוץ?" היא מהנהנת בשקט "יופי" אני מחייך לעברה "קדימה" היא משפשפת את עינייה ומחבקת אותי בפתאומיות בחיבוק חזק
"אם אני לא חוזר תגידי לה שאני מצטער ושאני אהבתי ואוהב אותה עד נשימתי האחרונה ."
"איז לא תסלח לי אם לא תחזור"
" אל תדאגי" אני מחבק אותה חזרה ועוזב. היא מסתובבת ורצה אל האור ואני מביט בה מתרחקת. אני חייב למצוא אותו מהר.
