"אני לא מבינה מה קורה" אני אומרת למייק כשאנחנו יוצאים מבית המעצר
"הוא מנסה לשטות בך בל"
"ובכל זאת אני לא רוצה שהוא ימות"
"ואיך את מתכוונת לעשות את זה? "
"אני הולכת לבקש מג'ייק כמובן"
"אני לא חושב שהוא יאהב את הבקשה הזו" מייק אומר בפסימיות
"מייק אתמול הייתה יום ההולדת שלי" אני אומרת כעובדה
"זו המתנה שאת מבקשת ליום ההולדת מאביך?"
"לא הלכנו לראות את הקרח נמס" אני אומרת בקור ,הוא עוצר ומביט בי .
אני רואה שמבטו המופתע מתשובתי הופך לעצוב
"אני מצטער בל,שכחתי מזה לגמרי"
אני מתקדמת לעבר ביתי החדש-ישן ומייק הולך אחריי בשקט
"אתה יודע" אני מתחילה לומר "חשבתי שאולי אם תיקח אותי לראות את הקרח נמס אני אזכר באותה הפעם שהלכנו שנה שעברה במחוז נמייה. איך זה הגיוני ששנה שלמה נעלמה לי סתם ככה?" אני שואלת שאלה שאני יודעת שלמייק אין תשובה אלייה,אבל הוא בכל זאת מנסה
"בל ,את לא זכרת את חייך הקודמים לפני המכה . שש שנים שאבדו בזכרונך. קיבלת את המכה החדשה בדיוק באותו מקום. את צריכה להודות על כך שרק שנה אחת נמחקה"
"כן אבל משהו אומר לי שהשנה הזו הייתה חשובה" רוח קרירה נושבת ונוגעת בפניי החשופות. אני מרימה את הצעיף שיכסה את פי וממשיכה "אני מרגישה ריק מייק,כאילו משהו חסר. מישהו חסר" אני מרגישה דמעות נקוות בעיני "אתה מבין שאני לא זוכרת את היום הולדת שלי ? את המעבר לפה? את האירוסים שלי לדר?" עכשיו הדמעות נוזלות ללא הפסקה על פני "מייק,אני לא זוכרת את המוות של דין!"אני כמעט צועקת ולפני שאני מתמוטטת ממש לרצפה מייק תופס את זרועי ומרים אותי לחיבוקו
"אני כל כך מצטער בל" הוא אומר ואוחז בי חזק יותר,מצמיד אותי לגופו החמים "את לא מבינה כמה זה קשה לראות אותך ככה מבולבלת ועצובה" אני חובקת אותו חזק
"אני לא יודעת מי אני מייק" אני אומרת לתוך חזהו
"אני אזכיר לך,אני מבטיח" הוא מרחיק אותי טיפה ומביט בעיני. מייק מושיט את ידו ומנגב את דמעותיי "אבל קודם,בואי נציל את הפרא" הוא אומר בחיוך קטן ומושך אותי אחריו
אנחנו מגיעים לבית ואני פותחת את הדלת באיטיות .
בבית יש אווירה חמימה ונעימה שגורמת לי לנשום עמוק ולאזור את כל האומץ שיש לי.
בכניסה אני רואה שוב את תמונתו של דין ממוסגרת ופניו מחיכות בתוכה,הנר שלרגלי התמונה כבה אז אני פותחת את מגירת העץ מוציאה משם גפרור ומדליקה את נרו.
