חטאים סוערים

אל תעזבי (פרק 8)

ול

שנאתי לריב עם אדריאנה, שנאתי לצעוק, שנאתי את האדרנלין, שנאתי את הצומת לב הרבה, שנאתי לאבד אותה, שנאתי לכעוס עליה אבל הכל השתלט עליי.
לא יכולתי להביט בה בלי לחשוב על כל הזמן שהיא שיקרה לי.
היא ידעה כל הזמן הזה, ולא אמרה לי מילה, אפילו לא רמזה דבר. אך עכשיו זה נראה שאני הייתי הטיפשה.
פאק, הייתי צריכה לראות את זה. באותו היום שאלדו תחקר אותי לגבי אדריאנה, היו איתו שני גברים.
הם אמרו שאני מזכירה מישהי. הייתי צריכה לשאול שאלות, הייתי צריכה להגיד משהו, אך שתקתי. לעזאזל, אפילו לא חשדתי. לעולם לא חשדתי בזה שאני מאומצת. הורי דאגו לתת לי אהבה תמיד והתנהגו כאילו הייתי שלהם. וההורים שלי? הם היו השקרנים הכי גדולים כל הזמן הזה. אני לא בטוחה שהם ידעו שהייתי שייכת למאפיה, אך הם ידעו שאני מאומצת ובחרו לא להגיד לי כלום. אני לא ילדה בת חמש שצריכים להסתיר ממנה דברים, חשבתי שהם יכולים לסמוך עליי. חשבתי שאני יכולה לסמוך על אדריאנה שתמיד תספר לי את האמת. אך כמובן, היא שיקרה לי בלי להסס. היא יכולה להמשיך להגיד שזה בא מדאגה, אך לאף אחד לא מגיע לחיות בשקר. לא הגיע לי לגלות בדרך הזו. עד כמה שכעסתי עליה, לא יכולתי להפסיק להיות חברה שלה. לאדריאנה היה מקום גדול בליבי.
שנאתי שקרים, במיוחד שזה הגיע ממנה.

"חשבתי שאני יכולה לסמוך עליך." דמעות עמדו לצאת מעיניי, ואדריאנה הביטה בי בכאב. היא לא רצתה לריב איתי ואני לא רציתי לריב איתה, אך לא יכולתי להתגבר על העובדה שהיא שיקרה לי. אפשר להגיד שזה מגיע לי אחרי מה שעשיתי לפני שנה. יש שאומרים שקארמה כלבה, היא בהחלט כלבה. היא הכתה בי חזק.
אלדו כבר לא נמצא מסביבנו, נירו וניק מדברים ביחד בצד, היילי גם לא נראת בסביבה יותר. אבל כל מי שיכולתי לראות זה נירו שעומד ומתבונן בי.
הוא לא יכל לבחור צד, ולא עמדתי לגרום לו לבחור.

"את לא יודעת איך זה להיוולד בעולם הזה. לא רציתי את זה בשבילך." היא אמרה, לעזאזל. שוב המשפט הזה. 'לא רציתי את זה בשבילך.' זו לא הייתה הבחירה שלה. אי אפשר להחליט דבר כזה בשביל אף אחד.

"אני לא יכולה להסתכל עליך כרגע." אמרתי ובלעתי את הגוש בגרוני, לא רציתי לבכות, לא רציתי שיראו אותי חלשה, לא רציתי להתפרק אך זה יכה בי מתישהו.
מבטי נדד אל ידי ועל הצמיד שנח עליה. הצמיד שאדריאנה קנתה לי.

הורדתי אותו מידי בכעס. "לא..בבקשה." לחשה אדריאנה. לקחתי את הצמיד ושמתי אותו בכף ידה של אדריאנה. לא רציתי שום קשר אליה כרגע.
הסתכלתי עליה פעם אחרונה ופניתי לכיוון של נירו. לא רציתי להשאר פה יותר. ולעזאזל העובדה שניק עמד לידו לא עזרה לי.

"אני רוצה ללכת." אמרתי והבטתי בעיניו מבטו קר ואדיש, כאילו אחותו לא מתמוטטת בצד. לא יכולתי לסבול לראות אותה כך. אבל לא יכולתי לסבול שקרים גם. הוא הנן לעברי ולאחר מכן הלך לאדריאנה. הסתובבתי כדי לראות את המתרחש. הוא חיבק אותה ולחש לה משהו לפני שהלך לכיוון הדלת ואני אחריו.
לא יכולתי לכעוס עליו, זו אחותו הקטנה. הדבר הכי חשוב בחייו. הוא שמר עליה כמו זכוכית שעלולה להתנפץ בכל רגע. למרות כל מה שקרה לה, אני יודעת שנירו לא רצה חלק בזה.
הוא פתח את הדלת ונתן לי לצאת ראשונה, כאילו זה ישפר את מצב הרוח שלי. הוא פתח להרבה בנות את הדלת, וגם דברים אחרים ככל הנראה.
נדרכתי כששמעתי את טריקת הדלת. הסתכלתי על השמיים, הם מותאמים למצב רוח שלי, הם אפורים ומכוערים.

רוח קרה עברה וצמרמורת עברה בגופי, השמלה שאני לובשת לא עוזרת לסיטואציה. לפתע בד חמים נח על כתפיי. "קר." הסביר נירו.

"אני לא צריכה את הרחמים שלך." אמרתי והורדתי את הג'קט ממני והשוטתי לו אותו. לא רציתי לקבל טובות מנירו.

"את תתקררי." הוא הזהיר והרים אליי גבה כשאני עדיין מושיטה לו את הג'קט והוא כמובן מסרב לקבל אותו.
ואז זה הכה בי. אני הולכת להתעורר, לישון, לאכול, לבלות עם הבן הזה לכל שארית חיי. זה לא מה שרציתי או מה שתיכננתי לעתיד שלי. רציתי למצוא אהבה אמיתית אך עכשיו אני תקועה עם השמוק הזה. כמה אירוני.

"ואז אני לא אראה את הפרצוף שלך." אמרתי בחיוך וזרקתי אליו את הג'קט הכבד שלו.

הוא גיחך. "הזכרת לי משהו כשזרקת עליי ככה את הג'קט." ידעתי בדיוק על מה הוא דיבר, העדפתי להדחיק. איכ, איך יכולתי?

"אוי אל תזכיר לי." סיננתי. הערב הזה שינה הכל, הוא הביא לי רק חרא. כל פעם שהייתי ליד אדריאנה פחדתי שנירו סיפר לה משהו, או רמז.

"אני סקס בלתי נשכח, אמור." שיניו נחשפו כשהוא כבש חיוך.

העברתי את ידי בשיערי. "זה מה שהבחורה האחרונה אמרה לך כדי לפייס אותך?" לא הייתה לי סבלנות אליו, רציתי ללכת הביתה ולשכוח מהכל. לשבת עם אמא שלי ולדבר על החיים, ולהסתכל על תמונות שלי ושל איב כשהיינו קטנות. אלוהים, אני מתגעגעת אליה. היא נפטרה כשהייתי בת חמש עשרה, היא הייתה גדולה ממני בשנתיים בלבד, לא סיפרתי עליה לאף אחד. היא לא הספיקה להגיע לתיכון אפילו. היא אהבה את הים, עד שזה הרג אותה. היא יצאה לגלוש ולא חזרה. הגופה שלה נמצאה וכשראיתי אותה כך כל עולמי התנפץ.
לא רציתי שידעו את החולשות שלי, ידעתי שאני לא יהיה מאושרת עם אף אחד כמו שהייתי עם איב.
למען האמת, איב היא הסיבה שאני חברה של מדליין.
היא גרמה לי להבטיח לה שאני אמצא חברות מפני שתמיד הייתי איתה בילדות. ומפה לשם, מדליין הגיעה ואז אדריאנה, לאחר שמדליין התעקשה שנשאל אותה אם אפשר להיות איתה בחדר בקמפוס.

"זה מה שאת הולכת להגיד בקרוב." הוא הביט בי עם חיוך מטופש. נירו לא מחייך. למה לעזאזל הוא מחייך עכשיו? דווקא ברגע שלא צריך? שחכתי כמה מעצבן הוא יכול להיות.

"אני לא הולכת לשכב איתך, תוריד את זה מהראש שלך." נאנחתי. עמדנו בקור עדיין מחוץ לאחוזת סלבטורה. היינו צריכים לעוף מכאן כבר, אבל איכשהו אנחנו עומדים ומדברים במשך עשר דקות כבר.

"כבר שכבת." הוא סינן והתקרב אל הרכב שלו והשאיר אותי חסרת מילים. הוא פתח את הדלת הנהג והתיישב ואני התקדמתי אל הרכב וישבתי בצד הנוסע.

"מחר מסיבת האירוסים שלנו." רעש המצת של נירו נשמעה והוא הוציא סיגריה והדליק אותה. הוא שאף ממנה והוציא עשן אפור ומסריח.

"אתה ממשיך להזכיר לי דברים שאני לא רוצה להיזכר בהם." ירקתי בתגובה. הרגשתי את מבטו עליי. "אני לא במצב רוח, נירו." לא אהבתי שהביטו בי כך. לא אהבתי לדבר עם אנשים ואנשים לא אהבו לגשת אליי, חוץ מנירו. הוא הגיע אליי בזמן שהייתי הכי שבורה וביום הכי חשוב לאדריאנה.

_________________________

💋🖤