חטאים סוערים

מודעון (פרק 13)

ול

לא יכולתי לספר לנירו את האמת, לא יכולתי לספר לאף אחד את האמת. אני לא יודעת אם זה הגיע מבושה או מפחד. לא רציתי שיראו אותי כאישה חלשה, אני יודעת שזו לא אשמתי, אבל בכל זאת הלילה ההוא לא יוצא לי מהראש. נירו העביר את ידו על הזקן. "העסקה בנינו מבוטלת?" הוא עמד מולי זקוף בזמן שהשמיים היו בצבע אפור, המזג האוויר לאחרונה נוראי, אבל הוא מתאים לסיטואציות שאני נמצאת בהן.

התקרבתי אליו והרמתי את ראשי כדי להביט בעיניו.
"אל תעמיד אותי בזה."

הוא גיחך לעברי. "את זו שמתווכחת, אמור. רק תגידי את המילה." הגה מפיו.
הוא התגרה בי, אני זו שאמורה להתגרות בו לא להפך. מתי החלפנו תפקידים בדיוק? כי זה לא זכור לי.

"חליפה." נאנחתי בכעס.

"המ, לא חשבתי שתזכרי את המילה." הוא העלה חיוך קטן במורד פיו.

לקחתי נשימה עמוקה כשהוא עדיין הביט בעיניי. "איך אפשר לשכוח?" סיננתי.

לפני שנה:

אני מסתכלת סביב המועדון הגדול שאדריאנה חגגה בו את יום ההולדת התשע עשרה שלה, שמחתי בשבילה, הרבה אנשים הגיעו לחגוג איתה למרות שהם בקושי דיברו איתה בקמפוס. אבל סטודנטים יעשו כל דבר בשביל קצת מוזיקה ואלכוהול. זה נראה שכל האנשים הנמצאים סביבי חיים מזה. אני לא הייתי בדיוק תמימה, הייתי שותה הרבה בדיוק כמו כולם. חיה את החיים, כי לא כל יום החברה הכי טובה שלי הופכת להיות בת תשע עשרה. לא חשבתי שאי פעם אני אגיד את זה, החברה הכי טובה שלי. לא היו לי חברים אף פעם, במיוחד לא חברים טובים.  אם איב הייתה פה היא הייתה כל-כך גאה בי. איבדתי אותה לפני ארבע שנים, החיים לא נראים אותו הדבר בלעדיה. אבל אני מניחה שיש שתי בנות שמחליפות אותה עכשיו.  הכרתי את אדריאנה ומדליין לפני כמה חודשים, כששנת הלימודים החלה. מדליין רצה לעברי עם חיוך גדול, היא ילדה משוגעת. אומנם נראת תמימה מבחוץ, אבל אלוהים, היא חריפה. היא חברה טובה בנוסף, היא מעלה לי חיוך בלי להשים לב בכלל. 
"למה את לא רוקדת?" היא שאלה. לא אהבתי לרקוד כשמלא אנשים צפופים אליי. אני לא מעוניינת שזיעה של אנשים תדבק אליי, או להריח את הריח המסריח שיוצא להם מהפה. יש אנשים שלא שמעו על היגיינה.
"אני עייפה." תירצתי לה. הגענו לפני כמה שעות, לא הייתי עייפה. יכולתי להישאר ערה כל הלילה אם רציתי. אהבתי להיות בשקט ולהסתכל מסביב, לא תמיד צריכים להיות רועשים. כשאני שקטה אנשים לא שמים לב אליי, וכך אני צוברת יותר מידע. למען האמת, יש פעמים שהייתי רוצה לחזור בזמן כדי לא לשמוע כמה דברים, זה בהחלט הביא לי טראומה. כמו הפעם ההיא ששמעתי גבר ואישה מדברים על מה שהם עשו בחדרי חדרים בלילה לפני. אלוהים, לא מדברים על דברים כאלה בפומבי. אני צריכה ללמד את הציבור הכל? אף אחד לא יודע מזה ידע כללי?
המועדון היה מפוצץ, אדריאנה חוגגת בצד ושרה ורוקדת מול כולם, משהו קטן על אדריאנה, הקול שלה מהמם.
אף פעם לא שמעתי זיוף קטן יוצא ממנה. היא נשמעת כמו דמות מצויירת, וגם נראת ככה. העיניים החומות והמלוכסנות שלה שהיפנטו את כולם, השיער החום והארוך, השפתיים המלאות, הכל היה אצלה מושלם. לפחות כך היא הראתה מבחוץ, היא באה ממשפחה...
טוב, לא רגילה במיוחד. משפחת מאפיה, לאחר שהכרתי את אדריאנה חקרתי יותר על המשפחה שלה, אומרים שהם רוצחים בלי למצמץ. זה העלה בי צמרמורת. אך ידעתי שאדריאנה לא כזו, היא בחיים לא הייתה גם. היא הייתה שונה מהאחרים.
האורות הצבעוניים סינוורו את עיניי וגרמו להן להיסגר.
ישבתי בבר וסימנתי לברמן להביא לי משהו לשתות, בדרך כלל, אני זו שהכי משוגעת במסיבות. אבל היום לא היה לי את החשק, עוד מעט מגיעה התקופה השנואה עליי מכל. חודש מאי, חודש מקולל אם יש את הצורך להגיד. לאחר כמה דקות הברמן הופיע מולי והושיט לי סוג של שתייה, לא ידעתי מזה וגם לא שאלתי. שתיתי הכל במכה וניגבתי את הפה שלי בעזרת הכף יד. הסתובבתי והגב שלי היה מופנה אל הבר, ואז גבר גבוה תפס את עיניי. הוא עמד ממש מולי, קצת רחוק, אבל עדיין יכולתי לראות את עיניו נועצות בי, העיניים שלו היו נראות רעבות. העברתי את מבטי עליו, הוא לא לבוש מתאים למסיבה כלל. יש עליו חליפה שאני בטוחה שעולה יותר מהאוכל שאכלתי במסעדה שבוע שעבר. מה לעזאזל הוא עושה כאן? מישהו הזמין אותו בכלל? לא ראיתי אותו ברחבי הקמפוס, ואם להגיד את האמת, הוא נראה די מבוגר. אין סיכוי שהוא בקמפוס. הוא פשוט התגנב לתוך המסיבה? מבטו עדיין נח עליי, לא עוזב אותי לשנייה. אנחנו מכירים? למה הוא ממשיך לבהות? לא נתתי לו את הסיפוק ובהיתי בו בחזרה, אני לא זו שעומדת להישבר ראשונה. לאחר כמה שניות הוא התחיל לקחת כמה צעדים אליי. ככל שהוא יותר התקרב יכולתי לראות את פניו יותר. עיניים מלוכסנות בצבע חום, שיער שהיה באותו הצבע, הוא בהחלט הרבה יותר גבוה ממני, מבטו היה קשוח, הוא עדיין לא שיחרר את קשר העין גם כשהוא התקרב אליי. המשכתי לנעוץ בו את מבטי.
"מי את?" הוא שאל ידו עברה לכיס שיש בגקט שלו והוא הוציא חבילת סיגריות והוציא אחת והדליק אותה. מותר בכלל לעשן פה?
"אני לא חושבת שמותר לעשן פה." התעלמתי מהשאלה שלו והחלפתי נושא, הוא לא נראה כמו אחד שמביא בשורות טובות. היה עדיף שלא היינו מדברים בכלל.
"תעני על השאלה שלי." הוא אמר וקולו היה נשמע טיפה תוקפני. מי הוא חושב שהוא?
"אוותר." אמרתי ולא ניתקתי את קשר העין שלנו. אלוהים, תשבר כבר. אני לא מוכנה להיות זו שתפסיד, ונראה שגם הוא לא.
"מה את עושה פה?" הוא הוציא עשן אפור מפיו ומילא את הסביבה שלנו בריח מסריח. אנשים בקמפוס תמיד עישנו, אך לא לידי. שנאתי את הריח המגעיל שיוצא מהסיגריה.
"זו מסיבת היום הולדת של החברה הכי טובה שלי." עניתי לשאלה שלו בתקווה שהוא יעזוב, כמה זמן הוא יכול לעמוד בקשר עין? לא יכולתי לסבול את זה עוד. מוזיקה רועשת מתנגנת ברקע, אך עדיין שמעתי את הקול שלו ברור, כנראה בגלל שקולו היה עמוק. כן, הוא בהחלט לא תלמיד בקולג' שלי. הוא נראה מבוגר ונשמע מבוגר. אז מה בדיוק הוא עושה פה?
"מה אתה עושה פה? אתה לא בדיוק נראה תלמיד קולג'." סיננתי. הוא הפיל את הסיגריה שלו אל הריצפה ודרך עליה בעזרת רגלו. לא היה לי אכפת ממש מהסביבה, אבל יש פח ממש לידנו, מה הבעיה לזרוק לשם? הוא מצפה שאנשים פשוט ינקו אחריו?
"כי אני לא." מבטו נשאר אדיש והוא לא ניתק את קשר העין. לעזאזל, הוא תחרותי.
"אין לך מה לעשות בחיים שהתפרצת למסיבה של סטודנטים?" גיחכתי. אך זה נראה שהוא לא בדיוק אהב את המשפט שלי, מבטו הפך לכעוס, כבר העדפתי את המבט האדיש.
"אם הייתי את, הייתי שומר על הפה שלי."
"אני מניחה שזה דבר טוב שאני לא אתה." חייכתי לעברו וזה עיצבן אותו אפילו יותר. עכשיו כשאני מביטה בו הרבה זמן, אפשר לראות כמה הוא מושך, הוא לא נראה כמו ילד קטן כמו שיש לי בקמפוס, הוא נראה..טוב, גבר. הוא לא הוריד את מבטו מעיניי, ואני עשיתי אותו הדבר.
"העיניים שלך, הן נראות כמו היער." הוא כמעט לחש. כמו העיר? כן, העיניים שלי ירוקות, אבל יער? אני לא יודעת אם אני צריכה להיפגע או לקבל את זה כמחמאה.
"העיניים שלך נראות כמו הבוץ שיש ביער." במפתיע, הוא לא כעס, הוא צחק. למה צחוק נראה מוזר עליו?
"כל עוד אני יהיה חלק מהיער שלך, אין לי בעיה עם  זה." הוא פלירטט איתי. צחקתי בתוכי, זו הדרך של גברים היום להתחיל עם בחורה?
"זו הדרך שלך לפלרטט איתי?" צחקתי ואז הוא סוף סוף ניתק את קשר העין. אלוהים, חיכיתי יותר מידי זמן. העיניים שלי נהיו כבר עייפות.
"אל תחמיאי לעצמך, מותק." הוא אמר בספרדית וציפה שאני לא אבין אותו. הוריי מדברים רק ספרדית, לכן ספרדית היא השפה הראשונה שלי, אנגלית באה אחריה.
"השפה לא מחמיאה לך." אמרתי לו בספרדית הוא פער את עיניו הרמתי את גבותיי לעברו והלכתי.

הווה:

לא צריך להיות גאון בשביל להבין מה קרה אחרי זה, אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. אבל זה לא החלק הנורא, החלק הנורא הגיע רק אחר-כך.

"מה באמת קרה באותו הלילה, ול?" שאל נירו האוויר התחיל להיות קר והשמש כמעט זורחת. שחכתי כמה מאוחר חזרנו מהמסיבה כבר. הלילה הזה היה מבוזבז.

לקחתי אנחה והסתכלתי עליו בדיוק כמו שהסתכלתי עליו באותו הלילה. "שנינו היינו שיכורים, נירו. מה אתה מצפה שאני אגיד?" לא הייתי שיכורה בכלל, שלחתי רק כוס מסכנה אחת, אבל נירו לא היה צריך לדעת את זה.

"תשובה לא נכונה." הוא פסע צעד לעברי ואני לקחתי צעד אחר לאחור. מה הוא חושב שהוא עושה? לא רציתי להיות קרובה אליו.

גיחכתי. "אתה באמת חושב שהייתי שוכבת איתך אם לא הייתי שיכורה? אתה מחמיא לעצמך יותר מידי." גילגלתי על עיניי לעברו. הוא ידע בדיוק מה קרה באותו הלילה, הוא סתם רצה לשמוע אותי אומרת את זה. ואני לא רוצה לתת לו את הסיפוק הזה.

___________________________

💋🖤