חטאים סוערים

פרק 33

נירו

לאחר הפגישה שול הרסה לפני כמה ימים מפני שהיא התפרצה אליה, עדכנתי את ראש העיר שאני אארוח איתו פגישה נוספת, רק כדי שירד מהגב שלי, הסכמנו על בנייה חדשה של מלון, סגרנו הכל, רק הייתי צריך לחשוב על שם, לא הייתי צריך לחשוב לעומק, היא תמיד הייתה שם. ידעתי איך לקרוא למלון לפני שראש העיר נתן את רשותו, גם בלי רשותו המלון הזה היה נבנה. התקדמתי אל כניסת דלת ביתי, השומרים לא עמדו שם. איפה הם לאלף עזאזל? תמונות של ול פגועה התעופפו בראשי וגרמו לי לכאב ראש אחד גדול. אם אני אגלה שנפלה שיערה אחת מראשה אני אתחרפן. "איפה אישתי?!" צעקתי, הרגשתי כמו אריה שמחפש את הלביאה שלו, וול הייתה לביאה מיוחדת.
היא הייתה הלביאה שלי.
פרצתי את כל הדלתות בקומה התחתונה, עליתי לקומה העליונה, פותח את כל הדלתות במהירות בניסיון למצוא אותה איפשהו. לעזאזל ול, למה את חייבת לעשות הכל קשה? הגעתי לדלת האחרונה, דלת החדר שלה.
נכנסתי לפה רק פעם אחת, לפני מסיבת האירוסים שלנו, כשעזרתי לה לנעול את הנעליים שלה וכל-כך התפתתי לא לגעת בה, למרות שרציתי.
רציתי לעטוף אותה בזרועתיי ולא לשחרר לעולם.
היא יכולה לקרוא לנישואים האלה "צירוף מקרים" אבל זה לא היה צירוף מקרים מזויין, זה הייתי אני.

אחת המשרתות עברה לידי, תפסתי בידה ומשכתי אותה בחזרה, אני צריך תשובות, ואני רוצה לקבל אותם עכשיו. היא הסתכלה עליי מפוחדת. "תגידי לשומרים שעמדו במשמר היום להתייצב במרתף." ידעתי מי שמר על המשמר היום, לא התכוונתי לרדוף אחריהם, הם יחכו לי. היא הנהנה בראשה בפחד, שיחררתי את האחיזה שלי, היא תפסה בזרועה ונעלמה מזווית עיניי במהירות.
פאק. אני אמות אם יקרה לה משהו.
אני אהרוג כל מי שיעמוד בדרך שלי כדי להשיג אותה בחזרה, לא משנה מי זה יהיה.
כעס הכה בי והשתלט עליי בשניות.

מתוך זעם אגרופי נשלח אל הקיר לצידי. עכשיו יש בקיר חור מכוער. כיחכוח בגרון נשמע מאחורי, הסתובבתי לעבר אותה המשרתת שביקשתי ממנה לרכז את כל השומרים. "בו..בוס הם מחכים." היא אמרה כמעט בלחש, בקושי משחררת את המילים מפיה, מפוחדת בעקבות המחזה הנמצא מאחוריה.

היא נעצה את מבטה בקיר ולאחר כמה שניות הורידה את ראשה אל הריצפה. "תדאגי שיתקנו את זה." הסתלקתי משם, ידיי סגורות באגרופים בחוזקה עד שנעשו אדומות, שיחררתי אותם, נותן לדם לזרום בחזרה.

הלכתי לעבר המרתף, עובר בין כל הדלתות במהירות, ככל שאני אסיים איתם מהר יותר אני אמצא אותה מהר יותר. פתחתי את דלת המרתף, חמישה שומרים עמדו עם גבם אליי, ירדתי במדרגות, מוציא תוך כדי את האקדח מחגורת הנשק, ירתי באחד מהם בראש, זה לא הגיע לו, הגיע לו מוות איטי וארוך, עד שיתחנן שאני אהרוג אותו.

כשעמדתי לצידם ראיתי את הפרצוף המבוהל שלהם, עקבתי אחרי עניהם, הם מביטים אל גופת אבי, שחכתי שהוא פה. גיחכתי בסיפוק. "אתם הולכים להצטרף אליו עוד מעט." מבטם עבר אליי, אך אני עדיין המשכתי להסתכל על גופת אבי, אני צריך לשרוף את המזדיין הזה.

"בוס, היא חמקה מהר, היא צעירה." קול צרוד אמר, הפנתי את ראשי וראיתי את הפרצוף המכוער שהקול שייך אליו, גבר בשנות הארבעים שלו, הוא לא יחסר לי.
יריתי בו בראשו, הוא מת עוד לפני שהוא נחת על הריצפה והרס את השקט החונק. רעד עבר בשלושת השומרים האחרים.
שתי גופות נחות בריצפה, קצת רחוקות אחת מהשנייה,
דם ניתוז בסביבתי, גרם לי להרגיש ערני.

התקדמתי לעבר השלוש האחרים, עמדתי מולם וחייכתי לעברם, הם שמטו את ראשם אל הרצפה ולא העזו להרים את ראשם אליי. "שאני אספור עד שלוש?" שאלתי בקול רגוע ויציב, למרות שהם לא נראו רגועים ויציבים כלל.

"אחד.." יריתי בשלושתם במהירות, דמם עף לכל מקום, הוא התיז עליי ושטף את החליפה שול תפרה לי עליה בדם, הרגשתי דם מחליק על לחיי, התעלמתי ממנו.
גופתם נחתו על הרצפה במהירות, לא טרחתי להביט אחורה, השארתי אותם עם גופתו של אבי, אגיד למישהו לבוא לקחת אותם מתישהו, את אבי אפשר להשאיר.
אתן לאדריאנה לשרוף אותו.
עליתי במדרגות, עזבתי את המרתף, אוויר צח נגלה אליי, שאפתי אותו, האוויר במרתף מחניק ומסריח, טוב לקבל אוויר שיחזיר אותי לשפיות.

הלכתי לעבר החדר של העוזר האישי שלי, פתחתי את הדלת במהירות בלי לדפוק לפני כן, מבטו לא היה נראה מופתע, הוא ראה אותי במצבים גרועים יותר לפני כן, פאולו לא היה סתם עוזר אישי מחורבן, הוא הפך לחבר טוב, מאז שול נכנסה לחיי שוב, שחכתי ממנו לגמרי.
"מה הפעם?" הוא היה נראה מיואש, הוא ישב בכיסא שלו, המחשב נח על השולחן שלידו, ישבתי על הכיסא מולו.

הוא כיווץ את פניו, הוא היה נראה כעוס. "לעזאזל, בן אדם, בלי דם על הכיסאות." הציר, אני יכול לקנות עוד אלף כיסאות מזויינים, אבל לא אפגוש בחיי עוד ול.

"אף אחד לא יוצא או נכנס מסן דייגו עד הודעה חדשה." אמרתי והתעלמתי מדבריו, הוא פער את עיניו.

"אתה לא יכול לעשות את זה, יש ספינות בדרך עם משלוחים חשובים." שיזדיינו המשלוחים.

"תדחה אותם." לא נהגתי ללכלך את פי בפומבי, לא משנה מי זה היה, כל מה שהם ראו זה היה איש עסקים מכובד.

"פאק, זו הודעה קצרה איך בדיוק-" קמתי מכיסאי, שחכתי כמה שהוא אוהב לדבר המון, לא היה לי מספיק זמן בשביל זה. לא שמעתי את קולו כבר, כל מי שיכולתי לראות ולשמוע זו ול. תמונות שלה צצו בראשי, היא שוכבת בריצפה איפשהו, מחוסרת הכרה. פאק, היא שיגעה אותי, היא גרמה לי להרגיש דברים שלא הרגשתי לעולם. עינייה הירוקות היפנטו אותי לגמרי, גרמו לי להמשך אליה אפילו יותר. לעזאזל, אהבתי אותה.
אהבתי אותה כמו שאף פעם לא אהבתי, והיא לא רצתה בזה, או יותר נכון, התכחשה. היא רצתה אותי בדיוק כמו שאני רציתי אותה, אבל אף אחד לא היה מספיק אמיץ כדי להגיד את זה, עד שאני פלטתי את זה מפי.
היה בה משהו שונה, משהו שלא ראיתי באחרות, אולי זה היה הארס שלה, או הרעל שהיא האכילה אותי בו.
אהבתי לכנות אותה עץ הרעל, כי הרעל שלה השתלט עליי.
יצאתי מחדר העבודה של פאולו, התקדמתי אל היציאה, הייתי צריך להגיע אליה עוד ממזמן.
ידעתי שהיא תנסה לברוח, אבל צפיתי שיתפסו אותה לפניי, כי ידעתי שאם אני אתפוס אותה זה לא יגמר טוב.
ולא רציתי בזה, לא יכולתי לשלוט בעצמי לידה,
זו הייתה משימה שהייתה קשה להשלים, הרגשתי את עיניי היער שלה שולחים עליי אלפי נחשים.

_________________________

עוד מעט חוזרים לבית ספר😭 אני בספק אם יהיה לי זמן לכתוב בכלל, בגלל זה אני מנסה לכתוב כמה שיותר בזמן שנשאר לי מהחופש🙏🏼

💋🖤