חטאים סוערים

תהרגו אותי (פרק 19)

ול

היום הגדול הגיע, יום החתונה שלי.
עבר חודש, הכל קרה כל-כך מהר. עבר חודש מאז שראיתי את מדליין, חודש שלם שאני לא ישנה בקמפוס, חודש שאני לא רואה את ההורים שלי בו. לא אכפת לי שלילי ודמקה ג'וליאני היו ההורים הביולוגיים שלי, לא מגיע להם להיקרא הורים. ההורים האמיתיים שלי חיכו לי בנוי יורק.
יותר נכון, הם בטוחים שאני בקמפוס עמוסה בלימודים. זה מה שאדריאנה סיפרה להם. אלוהים, הם דואגים? הם מחפשים אותי? הם בטוח התקשרו נכון?
חודש שלם שלא נגעתי בטלפון, לא רציתי לבקש מנירו אחד כזה, במיוחד לא אחרי שבכיתי לידו.
לא דיברתי איתו מאז.
זה היה משונה, אבל עדיף, הקול שלו עיצבן אותי.
ואגב קול מעצבן, אני די מתגעגעת לוויכוח היומי שלי עם ניקולס סלבטורה.
פתאום רואים כמה משעמם שלי שהוא לא בסביבה, למרות שלא סבלתי אותו, עדיין היה לו חלק בחיים שלי ובחיים של החברות שלי. אצטרך לקבל את זה בשלב מסויים. הוא גיסה של אדריאנה עכשיו, והבן זוג של מדליין. אלוהים, התגעגעתי לחיים הישנים שלי.
אני רוצה לחזור.
אני לא מסוגלת לעמוד בלחץ הזה.
אני לא מתאימה לעולם הזה.
אני חייבת לברוח.
אבל מתי לאלף עזאזל? כל המשרתות הלכו סביבי כל היום, מארגנות אותי ליום הגדול.
הצלחתי להתחמק רק עכשיו, אמרתי להן שאני צריכה ללכת לשירותים. אבל אני לא יכולה להשאר פה יותר מידי זמן, הן בסוף יקראו לנירו לבוא להוציא אותי בכוח. ולא רציתי בזה.
איך לעזאזל אני עומדת לעמוד מולו בחופה?
ולעזאזל, אדריאנה בטוח תיהיה בקהל.
אם הייתי במקומה של אדריאנה הייתי רותחת.
אבל לפי הפגישה האחרונה שלנו, נראה שהיא די אדישה. אבל ידעתי שזה לא נגמר שם, היא בהחלט תחטיף לי בהמשך, אני בטוחה.
אדריאנה היא המון דברים, יפה, זמרת, עקשנית, אבל התכונה הכי גבוה שלה? נקמנית.
היא בהחלט תחזיר לי איכשהו, מתישהו. ואני לא אאשים אותה.
למה כל-כך הרבה דברים קורים בקצת זמן?
גליתי את הסיפור רקע של בלייר, בערך. היא סיפרה לי שאמא שלה מתה כשהיא הייתה בת חמש עשרה בלבד, היא עברה לבית משפחת ג'וליאני מפני שאמא הביולוגית שלי ואמא שלה היו חברות, מסתבר. ואז היא הכירה את דנטה. למען האמת, חשבתי שיגיע סיפור אהבה יותר אפל ורע, כי בכל זאת, זה דנטה.
ולא דיברתי איתו במשך זמן רב, טוב שכך. אבל לא יכולתי להכחיש את העובדה שדיימון לא היה כזה רע. בתור אח לפחות, הוא שמר מרחק כשהיה צריך, הוא הבין אותי. לעומת דנטה שלחץ כל הזמן ודרש להיות חלק מהכל ולדעת הכל כל הזמן. הוא הכניס אותי לבלגן הזה והוא זה שכל הזמן מתלונן. לא עליי כמובן, על נירו. הם לא סבלו אחד את השני.
לפי המידע שאספתי לאחרונה, דנטה הוא הקאפו של וושינגטון כבר שנתיים, הוא זה שגילה על הזהות שלי.
אבל חוץ מזה לא ידעתי הרבה, רק דברים בסיסיים.
לא שזה עזר במשהו.

נקישה על הדלת העירה אותי ממחשבותיי."בכל בסדר שם, מותק?" קולה של קלרה נשמע, קצת חלש אבל עדיין יכולתי לשמוע אותה מבעד לדלת.
לעזאזל, לא רציתי לצאת לשם.