ול
לריב עם נירו היה עדיף כרגע מאשר להיות בחדר עם מלא נשים סביבי.
הן נוגעות לי בפנים כל שנייה מזדיינת. רציתי לעוף מכאן כמה שיותר מהר, קיוויתי שנירו יבוא ויגיד להן לצאת כדי לנזוף בי אבל אני מניחה שהמניאק הבין שזה העונש שלי, כי אם הוא היה רוצה, הוא כבר היה נמצא פה. אני יושבת בכיסא בחוסר ברירה, הם הפכו את החדר שלי לחדר כלות, אלוהים.
קלרה מאפרת אותי, שתי בנות עושות את הציפורניים שלי, לבשתי חלוק בצבע לבן, אני לא מבינה למה צריך לעשות את כל זה.
רציתי שקט, גם אם זה יהיה רק לשנייה.
הלחץ הזה לא היה בשבילי, לא יכולתי להתמודד איתו.
מה היה קורה אם הם לא היו שולחים אותי לאימוץ?
עדיין הייתי מתחתנת עם נירו?
אולי הייתי רגילה ללחץ כזה? על מי אני עובדת? הייתי סובלת בכל שנייה שהייתה עוברת ולא הייתה לי דרך חילוץ, לא שיש לי אחת כזו עכשיו.
קלרה שמה לי עוד סומק, זו הפעם השלישית כבר, לקחתי אנחה והזזתי את היד שלה האוחזת במברשת. "קלרה, בחייך זה מספיק." הרגשתי נוראי, חשבתי שהחתונה שלי הולכת להיות מהממת עם מישהו שאני אוהבת, אבל העולם תיכנן בשבילי משהו אחר.
משהו נוראי.
היא הניחה את המברשת האיפור חזרה על הלחיים שלי. "מיס פולופ, תעזרי בסבלנות אנחנו עוד מעט מסיימות." היא אמרה לי את זה גם לפני עשר דקות, לא יכולתי להעזר בסבלנות נמאס לי שאנשים אומרים לי את זה, הם לא במקום שלי הם לא יודעים איך אני מרגישה.
"ביקשתי ממך לא לקרוא לי ככה." שנאתי את זה. אני יודעת שזה השם שלי עכשיו באופן רשמי, אבל לא יכולתי. השם שלי הוא ולנטינה לאון והוא ישאר ולנטינה לאון. אני רוצה לחזור להורים שלי, זה מתחיל להרגיש יותר מידי אמיתי.
"מצטערת, מיס- זאת אומרת, ול." קלרה הייתה רק משרתת שעשהת מה שאמרו לה, לא יכולתי להוציא את העצבים שלי עליה. אבל היה לי מישהו בראש שאני יכולה להוציא את העצבים שלי עליו. למען האמת, שני אנשים.
נירו ודנטה.
"את יכולה לבקש מבלייר ודנטה ג'וליאני לבוא לכאן?" שאלתי את קלרה, לפחות בלייר תהיה איתי כאן.
"כמובן." היא אמרה והניחה את מברשת האיפור, תודה לאל. אני מרגישה שהפכו אותי לבובת ברבי. אהבתי את הגינדורים, אבל אהבתי כזה בא ממני, לא מאחרים.
"ואשמח להפסקה." אמרתי, הייתי חייבת הפסקה.
"כבר סיימנו, אנחנו נראה אותך בערב." קלרה חייכה אליי, אוף היא הייתה נחמדה מידי. שנאתי אנשים כאלה, אבל איכשהו אהבתי אותה ואת בלייר ואת מדליין. לעזאזל, אני מתגעגעת למדליין.
כולן יצאו מהחדר, ברגע שהדלת נסגרה הרגשתי הקלה, הצלחתי לנשום שוב.
כל מה שנשאר לי לעשות זה להשים את הנעליים שלי, אבל אני לא מתכוונת לסבול מעכשיו עם נעלי העקב, אשים אותם כשאצטרך לצאת. הזזתי את כל הדברים ששמו לי בשידה כדי שאוכל לראות מה השעה בשעון הדיגיטלי שנח שם.
ברגע שמכתב וורד אדום נגלו לעייני גיכחתי.
שוב? באמת? נמאס לי מהורדים הטיפשיים שלו ומהמכתבים המבלבלים שלו, אך בכל זאת אחזתי במכתב והתבלטתי אם לפתוח אותו. כמובן שאני חסרת שליטה ופתחתי את המכתב במהירות, סקרנית לדעת מה רשום בתוכו.
מחכה לראות אותך בשמלת הכלה היום, אבל אני לנצח אוהב איך שנראת ביום הראשון שנפגשנו.
אני מצפה לראות את השמלה הזו שוב, רק שהפעם היא תיהיה מונחת על הריצפה בזמן שאת רוכבת עליי.
אלוהים! הוא עבר כל גבול. ממתי נירו מדבר ככה?
ידעתי שהוא גס רוח, אבל לא סוטה, לפחות לא ברמה הזו. נגעלתי מהמכתב וזרקתי אותו לפח שהיה מונח ליד שידת האיפור. איך אני אמורה להסתכל לו בעיניים לאחר מה שקראתי? זה חולני.
אבל למה שירשום את זה לאחר שהבטיח שהוא לא יגע בי ללא רצוני? זה מעורר חשד. או שהוא מניאק סוטה.
YOU ARE READING
חטאים סוערים
Romanceהסיפור הוא הסיפור השני מסדרת "חטאים גדולים" טרופים: אישה חזקה, משונאים לאוהבים, נישואים בכפייה, האח של החברה הכי טובה, מאפיה. מומלץ לקרוא את הסיפור "חטאים נזכרים" לפני, אך לא חובה. הסיפור יכול להכיל אלימות ודברים מיניים. מקווה שתהנו 🤍 הספר מוקדש לכ...
