חטאים סוערים

פרק 57

ול

עמדנו בשדה התעופה של נירו, מחכים למטוס, וכמובן שלא משנה כמה מידע ניסיתי להוציא ממנו הוא נשאר שקט, ידעתי שהוא לא יספר לי אך חשבתי שאם אציק לו עם זה הוא יוותר בסופו של דבר, אבל הסבלנות שלו לא נגמרה שזה היה נוגע אליי, לפחות זה מה שהוא אמר. מבטי נדד אל נירו היושב לידי, הוא עסוק בטלפון שלו שעות כבר. "אני לא מבינה, לאן אנחנו טסים?"

"וושינגטון." הוא לא טרח להרים את מבטו מהטלפון.
מה וושינגטון קשורה?

הרגשתי כאילו אני מדברת אל רובוט, הוא במשך כל היום עסוק עם העבודה שלו בזמן שאני משתעממת מהצד, ההודעות בטלפון שלי לא מפסיקות, כולם עדיין מדברים על הסרטון שלי ושל נירו מפני הביקור הקטן שלי בקמפוס, אני לא מאשימה אותם, נעלמתי למשך כמה חודשים ולאחר מכן סרטון סקס שלי מופץ ברשתות, אנשים תמיד חיים בשביל דרמות של אחרים, לא יודעים להתעסק בשלהם.
ההודעה ממדליין הופיעה במסך, אין יום שאני מדליין ואדריאנה לא מדברות, במיוחד אחרי שעזבתי את הקמפוס, שוב. אני בספק אם אדריאנה עדיין מדברת עם נירו, מאז כל מה שקרה עם אלדו הם מתנהגים כמו שני זרים, עד שאחד מהם זקוק לעזרה, גם כשהם כעסו אחד על השנייה הם תמיד היו הראשונים לבוא לעזרה, הקשר שלהם לא נמדד בכמות שהם מדברים, הוא נמדד בצורה שהנפשות שלהם השתלבו.
מדליין: נראה ששחכת מאיתנו היום. התאפקתי לא לצחוק.
אני: לא שחכתי! הייתי עסוקה.
מדליין: אני בטוחה שהיית עסוקה, העניינים מתחממים עם נירו? בטני התכווצה, מה אם נירו צדק מוקדם יותר? מה אם אני באמת בהריון ואני שמה אותי ואת התינוק בסכנה עכשיו? לא רציתי ילדים עכשיו, אני צעירה מידי בשביל זה.
אדרי: שחכת שאני בקבוצה הזו? אל תדברי על חיי המין של אחי כשאני בסביבה, או בכלל. לא יכולתי להחזיק את צחוקי, אני יכולה לראות בראשי תמונה של אדרי כועסת על מדליין.
מדליין: אני מדברת על חיי המין של ול, לא של אחיך.
אדרי: כן, וחיי המין שלה כוללים את שלו! וכמה שהייתי רוצה לשמוע פרטים ממנה, זה מטריד, מאדי.
אני: אני לא נותנת לכן פרטים על חיי המין שלי, במיוחד לא לך מדליין, את מפחידה את כולם גם ככה.
אדרי: במיוחד אותי, מה אם זה היה אחיך הקטן?
מדליין: אל תדברי עליו ככה! הוא אפילו לא בכיתה א.
אדרי: אז אל תדברי ככה על אחי, הוא נשוי.
אני: נכון, הוא נשוי, מאדי.
מדליין: אלוהים, מה כבר שאלתי?
אני: אתן לא אמורות להיות בשיעור עכשיו? תחילת השבוע, בדרך כלל יש לנו שיעורים ביחד בשעות כאלה, הן לא אמורות להיות עם הטלפון שלהן.
מדליין: יש שיעור, אבל ניק ממשיך להתווכח עם הפרופסור.
אני: על מה הפעם? זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ואם להגיד את האמת, נראה שיש לפרופסור הזה בעיה עם ניק, כי הוא אף פעם לא האחד שהתחיל את הוויכוחים, הפרופסור תמיד נטפל אליו בכל דרך אפשרית.
אדרי: הוא טוען שניק מעתיק ממדליין ומבקש ממנו להחליף מקום עם מישהו אחר.
אני: מה הבעיה? שיעבור פשוט.
מדליין: לא! אסור לו לעבור, הוא רוצה שג'ק ישב לידי.
כמעט שחכתי מהדרמה הזו, לפרופסור ההוא יש אחיין בשם ג'ק, הוא לומד איתנו, ויש לו קראש קטן על מדליין. תיקון, יש לו קראש על התחתונים שלה, הוא מנסה לגרום לה לשכב איתו, לא שזה צולח לו, מדליין לא מעוניינת, וניק.. טוב, הוא כמעט הרג אותו בפעם הקודמת.
אני: תצאי מהשיעור, לא סוף העולם, תשלימי אחר-כך מאדרי.
אדרי: כן, אני גם אדאג שאלדו יעשה משהו.
אני: להגיד לנירו לעזור?
אדרי: לא, הוא עשה מספיק בשנים האחרונות.
ידעתי שאדריאנה עדיין לא סלחה לנירו במאה אחוזים לגבי מה שקרה בתאונה ההיא, אם הייתי היא לא הייתי סולחת לו גם, הוא גרם לה לאבד את הזיכרון שלה, אבל זו לא הייתה לגמרי אשמתו, לאבא שלהם היה חלק גדול בכל זה.
מדליין: הדבר האחרון שנירו דואג לגביו זה דרמה של קולג'.
אני: הוא הולך לדאוג כשהוא ישמע שזה קשור לאנשים שאכפת לי מהם.
אדרי: לא, הוא חסר לב, ול. אל תנסי לתקן את מה שכבר שבור שנים.
מדליין: היא צודקת, את תפגעי.
כיביתי את הטלפון לאחר ההודעה הזו. שבור? נירו לא היה שבור, הוא היה אדם טוב בתוך תוכו, מישהו פשוט היה צריך להיות מספיק אהוב עליו בשביל להכנס למקום הטוב שיש בתוכו, אדריאנה אהבה לשפוט אותו, אבל שניהם פגועים באותה מידה, הם פשוט בוחרים ללכת ראש בראש, ואני לא יכולה להתערב בזה, כי אם התערב אצטרך לקחת צד, וזה משהו שלא רציתי לעשות.

"לאן החיוך שלך נעלם?" קולו של נירו נשמע לצידי, העברתי את מבטי אליו, הוא הסתכל עליי כל הזמן הזה? אלוהים, בבקשה שהוא לא ראה מה שכתבנו.

כיווצתי את גבותיי. "אתה לא חושב שזה קריפי לבהות באנשים?"

"חשבתי שעברנו את זה, אני מעדיף לבהות בך." אמר הזכיר לי את היום ההוא שהתאמנו יחד בזירה הזו, עדיין לא שלטתי באיגרוף שלי, אני מניחה שאלמד בהמשך.
רעש גדול נשמע, הזזתי את מבטי לראות את המטוס של נירו שהגיע, המבט הזעוף חזר אליו, כן, הוא הולך לכעוס עליהם על האיחור.

⛈︎

לאחר טיסה שהרגישה כמו נצח, הגענו לוושינגטון, הפעם האחרונה שהייתי פה נגמרה בדמעות והתקפי חרדה שלא פסקו לרגע, צמרמורת עברה בגופי בעקבות זכרון ההרגשה, אני מתחילה לשנוא את המדינה הזו.
נירו הפעם לא לקח נהג, הוא נהג בעצמו, אהבתי את זה. אהבתי לראות אותו אחוז בהגה ונוהג, הבטתי בפניו השלוות, נראה שזה הרגיע משהו בתוכו.
"לא אמרת לי לפני שאתה אוהב רכבים."

"החניה המלאה במאות רכבים לא שיכנעה אותך?" הוא הזיז את ההגה לצד, רוח קרה חלפה על פניי וגרמה לשערי לזוז לכל עבר.

"לכל אחד יכול להיות מלא רכבים אתה יודע, זה לא אומר שהוא באמת קשור אליהם." נראה שהצלחתי להשיג את צומת ליבו בעקבות המשפט הזה, מה שאמר לי שבאמת יש לו משהו עם מכוניות. "יכול להיות שהוא סתם רוצה להשוויץ בכסף שלו."

"אז, מה הסיפור שלך עם רכבים?" שאלתי, לא נראה שהוא רצה לענות על השאלה הזו.

"אמא שלי אהבה אותם, אחד מהרכבים שיש בחניה היה שלה למען האמת." ליבי הפסיק לפעום לרגע, הוא לא דיבר איתי לפני על ההורים שלו, גם לא שאלתי, כי ידעתי שהפצעים שלו איתם עדיין פתוחים. "היה לה מכנה משותף עם כל אחד מהילדים שלה, עם אלייזה זה היה המתיחות הקטנות, עם אדריאנה זה היה יכולת השירה שלהן." הוא עצר לרגע, השירה של אדריאנה הייתה משהו שלא יכולתי להסביר, הקול שלה גרם לכולם להיות בהלם, היא שרה כמו מלאך. "איתי זה היה מכוניות." חיוך קטן עלה על פניי.

"זה חמוד, היא לימדה אותך לנהוג?" תמונה של נירו כנער עלתה לראשי, טוב לשמוע שהיה לו קשר טוב עם אמא שלו.

"לא, למדתי בעצמי."

"איך?"

"כשברחתי עם אדריאנה הקטנה בכל פעם שאבא שלי היה אונס את אמא שלי." החיוך התפוגג מפניי.

"נירו, אלוהים, אני כל-כך-"

"אל תגידי מילה על הנושא הזה שוב." הוא מיהר לעצור אותי.

______________________

💋🖤

לכבוד המוות של נסראללה 🤌🏼
שבוע טוב 🩷