נירו
כשהייתי באוזחת סלבטורה קיבלתי ביקורת קשה מצד אדריאנה. כמובן כשהייתי בפתח הדלת הבן זוג המטורלל שלה לא הסכים לי להכנס. לא שזה עצר בעדי. רציתי לדבר עם אחותי וזה מה שקרה. היא אמרה שהיא תגיע אך העניינים בנינו לא פתורים עדיין, כמובן.
אפשר להגיד שהשמטתי את הקטע שאני מתחתן עם החברה הכי טובה שלה. מצחיק שהיא אפילו לא שאלה אותי לגביה, או ביקשה עזרה למצוא אותה בהכרח העובדה שהיא נעדרת במשך כמה ימים. וכרגע אני מתבונן באישתי לעתיד.
יושבת מולי האישה הכי חזקה שאני מכיר. והכי כלבה.
אומנם שנאתי את הגישה שלה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מרשים.
ולנטינה ג'וליאני. או שכדי לקרוא לה ולנטינה פולופ עכשיו? היא לבושה בשמלה בצבע שחור שמבליטה את צורת הגוף המהממת שלה.
לא יכולתי להתכחש, היא בהחלט יפה. והיא הולכת להיות אישתי. גיחוך נפלט מפי.
היא לא ציפתה לזה, אי אפשר להגיד אותו הדבר עליי.
בשנייה שהנחתי את עיניי עליה ידעתי שהיא שייכת למשפחת ג'וליאני.
איך אפשר שלא להבחין בזה? אימה והיא כפילות.
דנטה עמד בחדר במשך עשר דקות ובמשך העשר דקות האלה רציתי לקרוע אותו לגזרים.
הוא גילה על קיומה מלפני כמה ימים וכבר משחק יפה מאוד את הדמות של האח הגדול והמגונן.
אני במקומו הייתי דואג למה שהיא הולכת לעשות, לא מה שאני הולך לעשות.
הוא עוד לא מכיר את ולנטינה, משוגעת קטנה.
ילדה צעירה בעלת לא ניסיון בחיים. לעזאזל, היא בגיל של אדריאנה. היא יכולה להיות אחותי הקטנה.
מה לעזאזל עבר לי בראש שהסכמתי לנישואים האלה?
פאק. אני לא יכול לשחרר ממנה. לא אחרי הלילה ההוא.
"תראה. אני יודעת שאני מהממת, אך אין צורך לבהות כמו מטרידן." היא מחה וישרה את המבט שלה אליי. עם ראש מורם.
הבטתי בה משועשע. "אל תחמיאי לעצמך, עוד אחשוב שאת פרחחית קטנה." אמרתי וקמתי מהכיסא שלי כדי לגשת לבקבוק וויסקי שישב על המדף. הוא קרץ לי.
לקחתי שתי כוסות ומזגתי לשנינו. הושטתי לה את הכוס והיא לקחה אותה.
ההבעת פנים שלה הפכו לפגועות והיא שמה את ידה על החזה שלה. "אווץ. ככה אתה מכיר אותי נירו? לא אכפת לי מה חושבים עליי." היא אמרה בנימת קול מתמסכנת. היא לקחה לגימה מהמשקה שלה והניחה אותו על השולחן שמפריד בנינו. חתיכת עץ מסכנה מפרידה בנינו. וגם דנטה שעומד מחוץ לדלת ומחכה לתפוס אותי עושה משהו לא במקום.
"איך יכולתי לפקפק בך כך? מצטער מעומק ליבי." אמרתי והמשכתי לשחק במשחק שלה והיא העלתה חיוך. היא מרוצה מהסיטואציה.
"איזה משחק את משחקת, ול?" שאלתי והתרווחתי בכיסא שלי.
היא גיכחה. "במשחק האהוב עליי." היא קמה מהכיסא שלה וניגשה לספרייה שהייתה לידה, היא לקחה ספר מהמדף והחזיקה אותו בידה עוברת על כל הדפים.
"אל תתגרי בי." ירקתי בתגובה.
"זה חלק מהמשחק, בעל." היא חייכה והחזירה את הספר למקום ולפתע דלת החדר נפתחה. לא הייתי צריך להסתובב כדי להבין מי זה. הפרצוף של ול גילה לי.
היא לא סבלה אותו בדיוק כמוני, לפחות יש לנו את זה במשותף.
YOU ARE READING
חטאים סוערים
Romanceהסיפור הוא הסיפור השני מסדרת "חטאים גדולים" טרופים: אישה חזקה, משונאים לאוהבים, נישואים בכפייה, האח של החברה הכי טובה, מאפיה. מומלץ לקרוא את הסיפור "חטאים נזכרים" לפני, אך לא חובה. הסיפור יכול להכיל אלימות ודברים מיניים. מקווה שתהנו 🤍 הספר מוקדש לכ...
