חטאים סוערים

פרק 48

נירו

הבטתי במושב הנוסע הריק, בדרך כלל ול יושבת שם בזמן שאני שם את ידי על ירכה כדי להוציא אותה מדעתה, אבל היא זו שבסוף הצליחה להוציא אותי מדעתי, היא גרמה לי להתאהב בה, כשנכנסתי למשחק לא חשבתי שאני הולך להפסיד חיים, חשבתי שהמשחק הולך להמשך לנצח, רק היא ואני.
אבל בזמן שאני הסתכלתי עליה היא הסתכלה עליו.
בזמן שאני אהבתי אותה היא אהבה אותו.
לעזאזל, אפילו לא הצלחתי לתפוס את הבן זונה, אני צריך לשלוח לדיימון פיצויים, המועדון שלו הרוס לגמרי, הרגתי ורמסתי כל דבר שהיה בדרכי, לא יכולתי לשלוט בעצמי בגלל בחורה, פאק.
אהבה היא דבר טיפשי, דבר שאי אפשר לשלוט בו, אבל אם יכולתי, לא הייתי רוצה להתאהב בחיים.
אהבה היא חמודה, עד שהיא רומסת אותך, בדיוק כמו שול עשתה לי. היא התייחסה אליי כמו אל מסטיק שיורקים על הריצפה הארורה.
מה היה קורה אם לא הייתי חושב עליה לפני כמה חודשים? כנראה השידוך בנינו לא היה קורה, הייתי נשאר אני, האחד שכולם שונאים.
המשפחה שלי שנאה אותי, העובדים שלי, כולם, לא שזה הפריע לי, אבל כשהיא התחילה לשנוא אותי זה הפריע לי. זה גרם לי לגופי לבעור.
נתתי לה הכל, נתתי לה את הלב שלי, והיא בחרה להתעלם ממנו, החומות שבניתי נפתחו לפניה, והיא גרמה להן להיסגר שוב, נסעתי במהירות, אני חייב לעוף מהעיר המזויינת הזו, אני צריך לחזור לסן דייגו, לבית שלי, במקום שאף אחד יותר לא יפריע, כולל ול.
הגעתי לביתו של דיימון, ראיתי אותו לוקח את ול מקודם, כשהגעתי אל הסלון הגדול פנייה של ול נחשפו אליי, העיניים הירוקות האלה לעזאזל, נפלתי בפח שלהן. האיפור היה מרוח על פניה, דמעות לא הפסיקו לרדת על הלחיים הסמוקות שלה, דיימון ישב לידה, הוא הביט בי בזעם, גם אני הייתי מביט ככה במישהו שהיה גורם לאדריאנה לבכות, אבל לי הייתה סיבה.
למרות שכעסתי עליה, לא יכולתי לראות אותה בוכה, זה פגע במשהו בתוכי.

התקדמתי לעברם בשקט, יכולתי לראות את ידו של דיימון אוחזת בנשק שלו, הוא מהסס אם לירות בי? "אנחנו חוזרים לסן דייגו." אמרתי ביובש, היא הביטה בעיניי אך לא יכולתי להסתכל עליה, לא עוד.
כל פעם שראיתי אותה התמונה שלה מתנשקת איתו עולה לראשי, זה גרם לי לרצות להרוג מישהו.

"אני.." קולה היה סדוק. "אני רוצה להישאר פה." אמרה בקול שקט.

"גם אני רוצה הרבה דברים, אבל אני לא מקבל אותם." שקר, אם רציתי משהו קיבלתי אותו, חוץ מדבר אחד, האהבה של ול. "אנחנו לא דנים על זה."

צחוק מריר נפלט מדיימון הזועם. "אנחנו בהחלט הולכים לדון על זה, אם היא רוצה להישאר פה, היא תישאר." קבע.

"אתה לא בעלה, מה שאומר שאתה לא מחליט, תחזור לעגלה שלך." למען האמת, דיימון אפילו לא היה קטן ממני בכל כך הרבה שנים, בסך הכל שנתיים הפרש.
אבל זה עדיין לא נתן לו את הסמכות להחליט לאן ול תלך, אני בעלה, אני קובע.