ול
"למה אתה נוסע במעגלים?" התעניינתי. אנחנו נוסעים במשך חמש דקות סביב מעגלים. "זה לא נחמד להתעלם." סיננתי. הוא אפילו לא הביט בי. מבטו היה תקוע בכביש. אלוהים, אני ממש פה.
"עוקבים אחרינו." הוא אמר בקול רגוע ויציב ובחן את המראה שלו הוא הסתכל עליי במבט אדיש ולפתע יריה נשמעה באוויר. פחד השתלט על גופי. לעזאזל, לא רציתי חלק בחיים האלה, לא ביקשתי את זה.
"תתכופפי." הוא דרש ומשך את ראשי מתחת הכיסא. סירבתי להוציא את דמעות שניסו להשתלט עליי.
נירו העביר את האוטו לאוטומט והוציא מהמכנסיים שלו אקדח. אותו אקדח שהוא רצח איתו את המשרת מקודם.
הוא הרג מישהו כי הוא אמר עליי משהו רע. למה זה מועלל בי חיוך? זה נוראי. זה מעשה נוראי.
אסור לי לחייך בגלל אידיוט כמוהו ובגלל המעשה המזעזע הזה. איך לעזאזל אדריאנה מסוגלת לחיות ככה? עוד ירייה נשמעה באוויר, הפעם מהאקדח של נירו. למה לעזאזל מבטו נשאר אדיש? הוא מתנהג כאילו זה דבר נורמלי. שום דבר מזה לא היה נורמלי, שום דבר מזה לא היה בסדר. אבל איכשהו פניו אומרות אחרת. נדרכתי כששמעתי עוד ירייה באוויר והפעם הרמתי את ראשי אל נירו שהחזיק את כתפו ודם נזל ממנה. אלוהים, הוא נורה? אני אמורה להתקשר למישהו? לעזאזל.
מבטו גורם לי לא להרגיש רחמים אליו, הוא נשאר פאקינג אדיש. הוא מעביר את ידו השנייה לעבר ההגה וממשיך לנהוג כרגיל ומבטו חוזר שוב אל הכביש.
הוא התמתח בכאב והמשיך בנהיגה כרגיל. "את יכולה לקום." מלמל. פי נפער כשהסתכלתי על כל הדם. הוא כנראה הרגיש את מבטי הדואג עליו והוא ישיר אליי את מבטו.
"הכדור יצא, זה כלום." הוא אמר והזיז את ידו כדי שאני אראה. אלוהים, זה ממש לא היה כלום. ליבי פעם במהירות, האדרנלין זרם בגופי כמו צ'יטה שרצה.
לקחתי אנחה והבטתי בו. "זה ממש לא כלום! אתה..אתה מדמם." אמרתי ופי רעד כשנסיתי להשליח עוד משפט.
הוא גיחך. "שום דבר שלא קרה לפני, אמור." הוא החזיר את מבטו אל הכביש. "את דואגת לי." זו לא הייתה שאלה, הוא הציב עובדה. לעזאזל, ברור שדאגתי.
"ירו בך, נירו." חזי עלה וירד יותר מהר כשנזכרתי במבטי אליו בזמן שירו בו, זה היה מחזה נוראי.
"כמו שאמרתי, שום דבר שלא קרה לפני." הוא חזר על עצמו, שנאתי שאומרים לי את אותו הדבר פעמיים כאילו אני ילדה קטנה. הפנתי בחזרה את מבטי אל החלון.
הוא נוסע מהר, אנחנו יכולים להגיע בתוך שעה אל נוי יורק, עברנו כבר חצי דרך ואז נוכל לבקש עזרה מאדריאנה. בתקווה שהיא יודעת מה לעשות כי אני לא יודעת איך לתפקד כרגע.
זה מה שהיא הייתה צריכה לעבור במשך כל יום? את הפחד הנוראי הזה? לא הרגשתי פחד כזה הרבה זמן, לא רציתי להגיש אותו שוב. ונירו גרם לי להרגיש אותו.
לאחר כמה דקות הבטתי בו שוב, לעזאזל. הוא מאבד הרבה דם. "אתה מאבד מלא דם." בלעתי את רוקי ושיחקתי עם אצבעותיי ואז נזכרתי במה שאמרתי לעצמי. אני זו שאמורה להרוג אותו, לא אף אחד אחר.
"זה התפקיד שלי לגרום לך לסבול." הצוותי והסתכלתי אליו עם מבט נוקשה. הוא החזיר לי מבט משועשע.
אותו מבט שראיתי לפני שנה. לעזאזל. זה היה אסור, ועשינו את זה בכל זאת.
הוא נעץ בי את מבטו. "תפסיק להסתכל עליי ככה." אמרתי ושמרתי על הבעת פנים קשוחה.
"את מפחדת שאני אשבור את העסקה שלנו לאחר הנישואים. אני צודק?" הוא שאל, כן. פאקינג פחדתי. לא יסלחו לי לעולם. הזמן, המקום, האדם, שום דבר לא היה נכון וזה לא היה צריך להתבצע.
"אני לא מפחדת מכלום." לקקתי את שפתיי היבשות. הסתכלתי על השמלה שלי, לעזאזל. היא מרוחה בטיפות דם של נירו.
"מכלום, חוץ ממני." הוא ענה והתאפק לא לחייך. לקחתי אנחה בתגובה. לא יכולתי לשנות את העבר, לא יכולתי לשנות את המעשים שלי. זה נעשה, לא חשבתי, לעזאזל. ישנאו אותי לנצח. כולם. השמועות יתחילו לצוף בסופו של דבר, וכולם ידעו. כולל אותה. היא תדע, והיא לא תסלח לי בחיים.
"היית מת." עניתי בתגובה. הסתכלתי על כתפו המדממת, אם אני אתן לו בוקס לשם אני אזכה לראות אותו בכאב? זה יהיה כיף.
"אל תחשבי על זה אפילו, תחמנית קטנה." הוא אמר לאחר שתפס אותי בוהה בכתף שלו. וניסה במאמץ רב לא להראות את הכאב שלו, אך כשל. ידעתי שכואב לו, הוא לא רובוט למרות הכל.
שמתי פנים תמימות ומבולבלות. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר." השבתי באדישות, לעזאזל. אדריאנה צדקה, הוא באמת יודע לקרוא אנשים והוא אפילו לא הביט בי.
"אי אפשר לשקר לי, אמור." הוא סינן וראיתי שהוא חונה ליד בית. מרוב שהייתי מרוכזת בו לא שמתי לב שבכלל הגענו. לעזאזל, הייתי באחוזת סלבטורה כבר, אבל איכשהו אני שוב נדהמת. הבית הזה עצום.
שנאתי אנשים עשירים. גם אם זה כולל את בעלה לעתיד של אדריאנה. הסרתי את חגורת הבטיחות מעליי ונפלה עליי ההבנה. אדריאנה לא יודעת עלינו, היא לא יודעת שאני עומדת להתחתן עם נירו. לעזאזל, היא כנראה לא יודעת שאני אפילו בחיים. עבר כבר שבוע מאז שנעלמתי. וברגע שאני אספר לאדריאנה עליי ועל נירו היא לא תוכל להביט בי יותר. נירו פתח את דלת הרכב ויצא ממנה בעודי נשארת במושבי.
נירו הסתובב שראה שאני לא עומדת לצאת מהרכב. "אם את לא יוצאת אני אקח אותך בעצמי, אל תנסי אותי." הוא אמר.
"עם הכתף הגוססת שלך? אני בספק." אמרתי והרמתי עליו גבה. ניצחון. הוא לא יכול לקחת אותי בכוח. במיוחד לא עם הכתף הזו. גיכחתי לעצמי. אך מיד התחרטתי על הגיחוך הזה כשראיתי את מבטו הזועם של נירו.
הוא התקדם אל הרכב ופתח את הדלת במהירות. "אמרתי לך לא לנסות אותי." הוא אמר והרים אותי על גבו השתוללתי עליו אך הוא עדיין לא הוריד אותי. לעזאזל, למה הייתי חייבת להיות כלכך עקשנית? לא מספיק שאדריאנה תראה אותנו ביחד עכשיו היא צריכה לראות אותו מרים אותי?
"תוריד אותי כלב אחד!" לחשתי כדי שאדריאנה לא תשמע אותנו. לעזאזל, אני מרגישה שוב כמו שהרגשתי לפני שנה. הוא טרק את דלת הרכב והתקדם איתי אל דלת הבית.
"אוריד אותך אם תפסיקי להיות עקשנית." הוא השיב.
לעזאזל, שנאתי לשתף פעולה עם אנשים שאני מתעבת. אך עכשיו אין ברירה.
"בסדר!" צעקתי בלחש והוא הוריד אותי לאט מידיו והסתכלתי אל הרכב הנמצא כמה שניות ממני. שמישהו יהרוג אותי. נירו התקדם אל דלת הבית ואני נשארתי קפואה. לא זזה ממקומי. הוא מביט אליי ואני מתקדמת לאט. זו בגידה, בגידה לכל פאקינג דבר. בגדתי בחברה הכי טובה שלי. בגדתי בה היום ובגדתי בה לפני כמה חודשים, ביום הולדת שלה.
__________________________
מעניין מה ול מסתירה
🖤💋
YOU ARE READING
חטאים סוערים
Romansהסיפור הוא הסיפור השני מסדרת "חטאים גדולים" טרופים: אישה חזקה, משונאים לאוהבים, נישואים בכפייה, האח של החברה הכי טובה, מאפיה. מומלץ לקרוא את הסיפור "חטאים נזכרים" לפני, אך לא חובה. הסיפור יכול להכיל אלימות ודברים מיניים. מקווה שתהנו 🤍 הספר מוקדש לכ...
