ול
אני יושבת בשולחן אוכל באמצע הסלון הענק של הבית של דנטה. אלוהים, הבית הזה ענקי.
משמאלי יש מלא ספות וליד יש חלונות שמכוסים בוילונות בצבע שמנת. לא אשקר, העיצוב הזה כל-כך סנובי שאני רוצה להקיא.
גילגלתי את עיניי כשראיתי שיש לו שלושה משרתים שעומדים במטבח.
מי האיש הזה לאלף עזאזל? אני מסרבת להאמין שהוא קשור למאפיה, כי אם הוא קשור למאפיה אז מה זה אומר עליי?
לפחות הכרתי כאן מישהי נורמלית, קוראים לה אליסה. היא אחת מהמשרתות של דנטה. היא בשנות השלושים שלה, השיער שלה אסוף בקוקו גבוה והיא לובשת את מידי הניקיון שלה כמו כל המשרתים.
החלפנו כמה מילים והיא סיפרה לי שהאנשים האלה חיפשו את הבת האבודה שלהם כבר שנים, אך אף פעם לא מצאו אותה. לעזאזל, הם חושבים שזו אני?
אני לא הפאקינג הנסיכה האבודה שלהם.
לצערי, מסתבר שיש עוד כמה מדנטה. שמישהו יהרוג אותי, כי הם לא עומדים לעשות את זה כי הם צריכים אותי. אני מוכנה להתאבד.
דנטה עומד בצד ומדבר בטלפון ברעש, הוא מדבר בשפה מוזרה שלא שמעתי בעבר.
הוא הרגיש את מבטי והפנה את מבטו אליי, הוצאתי לעברו לשון כמו ילדה קטנה והוא הסתובב וגילגל אליי עיניים, עכשיו כל מה שאני יכולה לראות זה את גבו הענק. לאחר כמה דקות שעברו בשיעמום גדול הוא סיים את השיחה שלו שהרגישה כאילו ארכה נצח.
הוא הביט בי והפנה את מבטו לאחד מהאנשים שהיו בסביבה ושוב השתמש בשפה המוזרה.
אני חייבת לדעת מהי השפה הזו. זה נשמע כל-כך מסובך. אך הוא משתמש בה בקלות.
הוא לא טרח אפילו להגיד לי דבר, הוא התקדם לעברי והתיישב לצידי והתעסק בטלפון שלו.
ככה אנחנו הולכים להעביר את היום? זה משעמם.
לפתע דלת הבית נפתחה והרמתי את ראשי וראיתי גבר ואישה נכנסים. התקשתי לנשום.
כנראה שהוא לא שיקר אחרי הכל, אני חושבת שאני עומדת מול מראה. מה לעזאזל? האישה והגבר התקדמו לעברי וככל שהיא התקרבה יותר ראיתי יותר את עצמי בה. זה נראה שאני שכפול שלה בקטן. אותן עיניים ירוקות, אותו שיער גם באותו אורך במפתיע, השפתיים העבות, הגובה, ההבדל היחידי שיש בנו הוא שאני בחיים לא הייתי לובשת את החליפה הנוראית הזו. אלוהים, מי נתן לה את זה? הצבע לא מחמיא לה בשיט.
הוא גורם לה להראות חיוורת. היא לבשה חליפה בעלת שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים בצבע סגול לילך. הצבע מהמם, חבל רק שלא עליה.
היא התיישבה בכיסא מולי והגבר התיישב מול דנטה. הם נעצו מבטים זועמים אחד בשני. "היי. אני לילי זה בעלי דומניקו." היא אמרה בחמימות. למען האמת, היא נראת חמודה. גם קולה נשמע חמוד, לפחות היא לא כמו מיסטר גראמפי שיושב לידי.
"אני לא רוצה להיות חסרת כבוד, אבל ממש לא אכפת לי מי אתם." אמרתי בחיוך מתנצל. "אני בסך הכל רוצה לחזור לקמפוס שלי." אמרתי בקול רך כדי לא להעליב את האישה הנחמדה.
"חבל שאת במרחק של שעתיים משם." סינן דנטה. מבטי עבר אליו וגיחכתי גיחוך מריר. אוי, כמה שאני רוצה לבעוט בו מתחת לשולחן הארור הזה.
YOU ARE READING
חטאים סוערים
Romanceהסיפור הוא הסיפור השני מסדרת "חטאים גדולים" טרופים: אישה חזקה, משונאים לאוהבים, נישואים בכפייה, האח של החברה הכי טובה, מאפיה. מומלץ לקרוא את הסיפור "חטאים נזכרים" לפני, אך לא חובה. הסיפור יכול להכיל אלימות ודברים מיניים. מקווה שתהנו 🤍 הספר מוקדש לכ...
