חטאים סוערים

חוקים חדשים (פרק 15)

ול

הכל הציף אותי שוב. כל הפחד והלחץ חדרו בי, והפעם לא יכולתי לשלוט בזה. בחרתי להגיב בכעס ולא בדמעות אבל ידעתי שבשנייה שאני אכנס לחדר שינה אני אתפרץ בבכי. שנאתי לבכות, בכל יום מחדש שמתי מסכה, הראתי לאנשים כמה אני חזקה ושאי אפשר לפגוע בי, שתמיד יש לי מה להגיד וששום דבר לא יעצור אותי. אבל כשהמציאות הכתה והייתי לבד בחדרי ולנטינה יצאה. ול הייתה דמות מסרט שכולם רוצים להיות כמוה, רוצים את הביטחון שלה, את האומץ.
אבל ולנטינה? אף אחד לא רצה להיות הילדה הרגישה והחלשה. תמיד כולם אהבו את הדמות החזקה, כי איך אפשר שלא? היא תמיד הכי יפה, היא טובה, הכי אמיצה. כולם רצו להיות היא, גם אני.
רציתי להיות כמו ול, אך לא יכולתי, המציאות לא נתנה לי. יכולתי להעמיד פנים, לשקר, לחייך, בפומבי, אבל כשזה הגיע למצב שאני לבד? לא יכולתי להחזיק את הבכי שהחזקתי בתוכי במשך כל היום.
אף אחד לא באמת הכיר אותי, אף אחד לא ידע את הפחדים שלי, את החולשות שלי, אף אחד לא ידע מהם החלומות שלי.
הם הכירו את ול. ול היא אמיצה, עוקצנית, מרירה, בעלת ביטחון גדול. הלוואי שיכולתי להיות היא.
הלוואי שיכולתי להסתכל במראה ולראות את ול. אבל בחרתי להשים מסכה. במקום להראות לפומבי את ולנטינה, הראתי את ול.
לא חשבתי שמישהו בכלל ירצה להכיר את ולנטינה לאחר מותה של אחותי. היה קל יותר לקחת זהות של מישהי אחרת. מישהי שאני יצרתי בראשי.
היא לא קיימת, היא לעולם לא הייתה.
הייתי רוצה שהיא תיהיה אמיתית, הייתי רוצה להרגיש כמוה, להיות היא. העולם נראה יותר קל בדרך הזו.
אבל העולם בעיניים של ולנטינה? הוא נראה נוראי.
הייתי רוצה לראות את העולם כמו אנשים אחרים, לראות שהכל לטובה, שהכל יהיה בסדר. אבל היה לי קשה להאמין לכך, מפני שכל פעם מחדש המציאות הכתה בי יותר חזק. היא הורגת אותי לאט לאט.
לא סיפרתי לאף אחד את מה שעברתי, לא רציתי לספר, התביישתי, האשמתי את עצמי, לא הייתי אמורה כמובן, אבל איכשהו ראיתי את זה כאשמתי.
הסתכלתי לעבר החלון שנמצא מולי, אני מנחשת שכבר צהריים. חזרנו בלפנות בוקר לאחר מסיבת האירוסים.
אפשר להגיד שזו הייתה חוויה שאני לא אזכה לחוות שוב, וטוב שכך.
קמתי מהמיטה, עדיין לבושה בבגדים של אתמול, לא היה לי את הכוח והרצון להחליף את הבגדים, לכן אני עדיין תקועה בשמלה המגוחכת הזו. לקחתי אנחה והתקרבתי אל הארון שהיה מולי, אני מקווה שהעבירו את הדברים שלי לפה כבר. כי אני אמות אם אני אצטרך לבקש מנירו בגדים. עצמתי את עיניי ופתחתי את הארון פתחתי מעט את עיניי כדי לראות אם נמצאים שם בגדים שאוכל ללבוש, למזלי היו שם בגדים. הרבה בגדים, יותר מהמצופה. אלוהים מה זה כל זה? ליד המדפים שלי היו עוד כמה מדפים בהם נמצאים הבגדים של נירו. לא התכוונתי להשקיע לחינם, לכן לקחתי פיג'מה בצבע ורוד מהארון ופניתי אל חדר המקלחת הנמצא בתוך חדרי. אני יודעת שזה זמני, נירו בקרוב יכריח אותי לישון איתו באותו החדר, באותה המיטה. צמרמורות עברה בגופי והכרחתי את עצמי לחשוב על משהו אחר, על מישהו אחר. על כל אחד אחר חוץ ממנו.
לאחר כמה דקות סיימתי את המקלחת, שמתי נעלי בית שמצאתי בארון ויצאתי מחוץ לחדר. אלוהים, המסדרון ענקי. כל הבית הזה ענקי. אני מסתובבת ברחבי הבית בניסיון למצוא את המבטח. לאחר כמה דקות מצאתי אותו, זה לקח זמן. רק שראיתי שם את האדם שלא רציתי לראות, אבל מה יכולתי לצפות? אנחנו גרים באותו בית הרי.

הוא עמד עם גבו אליי, הוא מחזיק בידו כוס שאלוהים יודע מה הוא שותה בה. כמה הוא יכול לשתות? הוא הסתובב ועיניו פגשו את עיניי. "בוקר טוב לא נמצא באוצר מילים שלך?"

התקדמתי לעברו ופתחתי את אחד הארונות בניסיון למצוא כוס מסכנה כדי להכין כוס תה. "אחר צהריים, ליתר דיוק." הוא לגם עוד פעם מהמשקה שלו.

המשכתי לפתוח עוד ארונות, איפה הם שומרים את הכוסות שלהם לאלף עזאזל? "חלקנו באמת צריכים שעות שינה לעומתך, מר רובוט."

הוא נעץ בי את מבטו וגיחך הוא הלך לכיוון אחד הארונות ופתח אותו והוציא כוס. הוא התקדם לעברי וכמעט הפיל את הכוס ואז תפס אותה וחיוך משועשע עלה על פניו. "עדיף שלא ניהיה מגומשים נכון? הרי את לא רוצה שזה יקרה שוב."

אלוהים. הוא לא הולך לשחרר מזה. "ואתה?" התגרתי בו בחזרה, לא רציתי לשחק במשחק הזה יותר, אבל לא נראה שהייתה לי ברירה. אז הייתי צריכה לשנות את החוקים. הוא בתגובה רק גיחך לעברי ולאחר מכן עזב את המטבח.

לאחר כמה שניות ראיתי את אחת המשרתות עוברת ועלה לי רעיון לראש. אם זה לא יגרום לו לעזוב אותי במנוחה, אני אדאג שעוד כמה דברים יקרו. "היי." קראתי לעברה.

היא הסתובבה ובאה לעברי. "את צריכה משהו, יקירה?" היא שאלה עם חיוך מתוק. למען האמת, אני לא רוצה להוביל לפיטורים שלה. אבל בכל משחק יש מפסידים.

חייכתי אליה בחזרה. "את יכולה בבקשה לרכז בשבילי את כל החליפות של נירו?" פניה היו נראות מבולבלות. "זו הפתעה, אל תספרי לו." אמרתי לה.

"כמובן, אשים אותן בחדר שלך." היא אמרה.

"למעשה את יכולה להשים אותן בחצר? תשאירי רק חמש מהן בחדר שלי." אלוהים, הוא הולך להרוג אותי. ואני הולכת למות מצחוק כשאני אראה את הפרצוף שלו.

"אין בעיה." היא אמרה והלכה. עכשיו נשארתי רק אני במטבח הענק. למה נירו צריך בית כל-כך גדול? הוא רק בן אדם אחד. שתיים עכשיו, אבל גודל הבית הזה לא היה מוצדק. הוא יכל להכיל מעל מאה איש. בחיים לא אבין את ההיגיון לקנות בית כזה גדול. זה כל-כך חסר טעם. אבל בסופו של יום, נירו סתם שוויצר מפוקפק.

__________________________

מישהו ביקש עוד פרקים ולא קיבל?
💋🖤