חטאים סוערים

פרק 52

נירו

היא סוף סוף הרימה את מבטה אליי, העיניים שלה התנגשו עם שלי באופן מושלם, אך עדיין הרגשתי כאילו מלחמה הולכת להתרחש. "אני לא מתכוונת לריב איתך."

צעדתי לעברה, היא לא זזה ממקומה. "אז למה בגדת?" הטחתי בה. רציתי לדעת, רציתי לדעת מה לא היה לה מספיק, מה הייתי צריך לשנות, מה הייתי צריך לעשות, למרות שהיא איבדה אותי כבר באותו היום.

מבטה הפך לכעוס. "מה נסגר איתך? אני מנסה לגשת אליך ולדבר איתך כדי שתבין את הסיטואציה אבל אתה לא מוכן להקשיב לי!" היא פלטה צעקה שלא שמעתי ממנה לפני. "אתה רק ממשיך להגיד שבגדתי בלי לדעת את הסיפור המלא."

"הסיפור המלא?" גיחכתי בתגובה. "את רוצה לספר לי איך תכננת אחרי זה ללכת להזדיין איתו? מצטער שהפערתי בסיפור הקסום שלך." התרסתי בה.

היא הייתה נראת פגועה, כאב לי לראות אותה כך, אבל אלה היו ההשלכות והיא צריכה ללמוד לחיות איתן.
היא זו שבחרה ללכת נגדי. "לא הייתי עושה את זה, אלוהים, אתה לא מבין שאני אוהבת אותך?" המילים שלה פגעו בי, גרמו לי להתמוטט בתוכי, היא השתמשה במילים שהיא לא התכוונה אליהן. היא פיסקה את שפתייה כדי לחלץ משפט. "אמרת שאתה לא כועס, הקול שלך מספר לי אחרת."

"אני כועס עליך כי אני אוהב אותך." לא יכולתי לשלוט על נימת קולי. "גרמת לי ליפול במשחק שלך."

"זה לא היה משחק, הפסדתי בו ברגע שראיתי אותך באותו יום בבית משפחת ג'וליאני." היא אמרה בשקט.
באותו היום שנפגשנו שוב.

היא הביטה בתוך עיניי, רציתי לתפוס בה ולא לעזוב לעולם. מיליון שאלות חנקו אותי ואיימו לפרוץ, אך כשעמדתי להוציא אותן הם נבלעו. היא קירבה את שפתייה אל שלי אבל כל מה שיכולתי לראות זו תמונה שלה מנשקת את הבחור ההוא. "זה לא משנה את העובדה שנישקת אותו."

לקחתי צעד לאחור, לא יכולתי לעמוד בקירוב הזה אליה, הכל משך אותי בחזרה אליה, כמו מגנט ארור.
"אני לא נישקתי-"

"בולשיט, ראיתי אותך, את נצמדת אליו, ראיתי אותך מתחככת בו." ראיתי שחור, הכעס אכל אותי. 

"זה לא נכון, אני לא רציתי בזה!" צעקה, דמעות עלו בעינייה, לא רציתי שתבכה בגללי, למה היא תמיד בוכה בגללי אלוהים.

אך משהו בדבריה הכה בי. "לא רצית בזה?" מבטי היה חושד, לא מנשקים מישהו אם לא רוצים בזה..אלא אם כן.. לעזאזל.

המשכתי להביט בעיניים הירוקות והעצובות האלה בידיעה שהן הדבר היחיד שמונע ממני להרוג כל מי בסביבתי עכשיו. היא יבבה, הדמעות זלגו על לחייה במהירות, לא רציתי להעלות את הנושא לפני, אבל אני לא חושב שזה זמן טוב עכשיו. "אני.." היא לקחה נשימה עמוקה. "אני לא רציתי בזה, זה קרה לפני אבל לא קרה." קולה היה סדוק. "אני רק רוצה שזה יפסק, בבקשה, תעשה שהכאב יפסק."

נשארתי בשקט, תמונה של אמי נאנסת על ידי אבי קפצה לראשי, ולפתע התמונה של ול קפצה לראשי שוב. התקדמתי לעברה, אחזתי בראשה וקירבתי אותה אליי. "הראש שלי, אני מרגישה שאני מתחרפנת." היא בכתה לתוך החולצה שלי, הרגשתי את החולצה נדבקת ונרטבת על גופי, אך זה לא היה מה שחשוב כרגע.

משיכת אף נשמעה ממנה, היא הרימה את ראשה אליי, עינייה הירוקות שבורות, הריסים שלה רטובים, האף שלה אדום, אלוהים. "הכל יהיה בסדר." הצמדתי נשיקה רכה על מצחה.

היא נדה בראשה במהירות, ושמה את שיערה מאחורי אוזניה. "תפסיק להגיד את זה, אני שונאת שאומרים לי את זה."

"למה?"

"כי אני יודעת שאתה משקר." ההבנה נחתה עליי, לא יכולתי להבטיח לה שהיא תיהיה בסדר, אבל הזמן יעשה את שלו, ואני אעשה את שלי בלמצוא את הבן זונה, למרות שכבר עלה לי שם בראש.

"איך הוא נראה?" שניתי נושא, הייתי חייב לוודא לפני שאני רוצח אותו.

היא ניגבה את הדמעות מלחייה, שפתייה העבות היו עצובות. "שיער בלונדיני, קצת זקן, אולי בגילך." כן, זה הבן זונה הזה.
אבל לא יכולתי ללכת עכשיו, אני צריך להיות עם ול, לוודא שהיא בסדר.

"אני מצטער." המילים נפלטו ממני בחוסר שליטה, לא אמרתי את זה לאף אחד לפני, לא מפני האגו הגדול שלי, מפני שלא חשבתי שזה הגיע למישהו, אבל לה זה הגיע, הייתי מוריד בשבילה את הירח אם הייתה מבקשת.

"תצטרך לעשות יותר מזה כדי לגרום לי לסלוח לך." המילים שלה פגעו בי, אבל לא יכולתי להגיד שהיא טועה, התנהגתי כמו מניאק, האשמתי אותה במשהו שלא עשתה.

"אני יודע." לפתע ול שמה את ידה על גרונה, הבטתי בה בבילבול, אך לפתע ראיתי אותה רצה אל תא השירותים שנמצא בחדר שלנו, הלכתי אחריה במהירות, היא הקיאה, אלוהים, החרדה שלה הייתה כזו גבוה?
תפסתי בשערה וליטפתי את גבה, היא התחילה לבכות שוב, לא יכולתי לשמוע אותה בוכה, היא אחזה בבטנה בחוזקה, לאחר שסיימה הושבתי אותה צמוד לחזי, ישבנו בריצפת השירותים, היא המשיכה לבכות ללא הפסקה, היא הורידה את ראשה בזמן שאני הערצתי אותה, עטפתי אותה בזרעותיי ולא נתתי לה ללכת, לא רציתי לתת לה ללכת, רציתי להיות שם בשבילה, לנצח.

__________________________

💋🖤