חטאים סוערים

פרק 34

ול

לברוח עם סט פיג'מה לא הייתה התוכנית הכי טובה, אבל היי, לפחות זה הצליח, השומרים שנירו הציב יותר טיפשים ממה שחשבתי לעצמי, כל מה שהיילי הייתה צריכה לעשות זה ללבוש בגד שמראה קצת עור, עברתי לידם וזה היה כאילו הייתי בלתי נראת, הם אפילו לא שמו לב אליי, הם התרכזו בכתף החשופה של היילי, לפעמים זה שווה להיות אישה.
אבל עכשיו רגליי עייפות, אלוהים רציתי במשך עשרים דקות, רק כדי לוודא שהם לא ימצאו אותי, אני בתחנת דלת רנדומלית, בהלם בכלל שהגעתי עד לכאן.
אני בלב העיר? לא יכול להיות שרצתי כל-כך הרבה.
כמעט החשיך, לעזאזל. לא חשבתי על זה.
מה אני עומדת לעשות שיהיה כבר חושך מוחלט?
הטלפון עדיין היה בידי, אבל גם אם הייתי רוצה להזמין מונית, אין עליי כסף.
לא יכולתי להתקשר למדליין, או לאדריאנה, אני בספק אם אדריאנה בכלל תענה לי, ומדליין עסוקה מידי עם ניק. ואם ניק בסביבה הוא יגיד לנירו ואני אמות.
הוא לא יתן לי להיות שנייה לבד, טוב שזה לא הולך לקרות, אני יכולה להסתדר.
אני יכולה להסתדר.
אני יכולה להסתדר.
המשכתי להגיד לעצמי מספר פעמים, אני לא יכולה לאבד תקוות מעכשיו, יש לי עוד מסע ארוך כל הנראה, הקופאי הצעיר הביט בי בחוסר הבנה, כנראה מחכה שאני אקנה משהו, או שהוא שופט אותי.
זאת אומרת, לא בכל יום רואים אישה יוצאת עם פיג'מה קצרצרה בצבע ורוד לתחנת דלק בלב סן דייגו.
עמדה מעליו טלוויזיה בה התנגנה החדשות, לא שזה עיניין מישהו, תמיד קורה משהו, ותמיד זה עובר.
הבטתי בו במשך זמן קצר, לאחר מכן המשכתי ללכת, הגעתי לעמדה של מוצרי טיפוח. עמד מולי מדף בעל מלא בשמי גוף, הרחתי את עצמי, אלוהים אדירים, אני מסריחה, זו הסיבה שאני אף פעם לא רצה, זיעה מיותרת. ניגשתי אל מדף ולקחתי בושם אחד, זו תחנת דלק, לעזאזל. למה יש להם פה בשמים?
התזתי עליי קצת, בתקווה שזה יעזור לי, לא יכולתי להיות גם נמלטת וגם מסריחה.
"נירו פולופ, המוכר כקאפו של סן דייגו התיר כאין כניסה או יציאה מרחבי העיר עד ההודעה החדשה." קול נשמע מהטלוויזיה הארורה, נחנקתי בעקבות דבריו, התחלתי להשתעל, הקופאי הביט בי בלחץ, הוא הגיע אליי במהירות ועמד לידי.

הרמתי את ראשי אליו עם חצי חיוך מופיע על פניי. "את בסדר?" בלעתי את הטעם המר שבפי.
הוא צעיר, שיערו חום ועיניו ירוקות, ההפך הגמור מנירו.

השתעלתי שוב, הפעם בשקט. "כן." אמרתי, נשכתי את שתפיי היבשות, לעזאזל. אי אפשר לצאת מסן דייגו.
המניאק הזה! אלוהים, בלתי אפשרי לחמוק ממנו.

"את בטוחה? פשוט.." הוא עצר את עצמו והביט בפניי, הוא היה נראה הממום. שיט. הייתי צריכה לדעת שיזהו אותי. "את..את אישתו של הקאפו." הוא אמר כמעט בלחש, לעזאזל, הוא פשוט נער מפוחד.

"היי, אני ול." הושטתי לעברו את ידי. "לא אישתו של הקאפו, אלא ול. גם לי יש שם אתה יודע, מה השם שלך?" שאלתי אותו בניסיון להסיח את דעתו מהעובדה שאני אישתו של האיש הכי מפחיד ברחבי סן דייגו.
פאק, הסתבכתי.