חטאים סוערים

צרות (פרק 12)

נירו

התחלתי להשתעמם במסיבה של עצמי. לעזאזל, לא סבלתי כאן אף אחד. הייתי מוקף באידיוטים. לפחות ניק סלבטורה לא נגלה לעין יותר. פחדתי מהשילוב שלו ושל דיימון. ואיכשהו למרות שהם מראים לעולם שהם מפגרים הם חכמים בתוך. והאלה שמראים שהם חכמים וחזקים הם טיפשים, כמו אלדו.
שנאתי את הבחור. האשמתי אותו בהכל. שלא תיהיה טעות, אבי היה משוגע וזו הייתה לגמרי אשמתו. אבל לאלדו היה חלק בזה גם. הוא פשוט לא יכל לקבל לא. הוא לא יכל להתרחק ממנה ולעזוב אותה לנפשה. גם אחרי שהיא איבדה את הזיכרון. שניהם היו עיוורים מאהבה. לכן לא רציתי בה, לא רציתי להיות עיוור דפוק כמוהם. הם נראים מגוחכים.

לפתע ראיתי את דנטה חולף לידי ולפני שהוא הספיק להתחמק אחזתי בכתף שלו וסובבתי אותו לעברי.
"ול לא נשארת כאן יותר." אמרתי כעובדה, לא כשאלה. לא עמדתי לבקש רשות מדנטה. ביום שאעשה את זה, אני אבקש מול להרוג אותי. למרות שאני חושב שהיא תעשה את זה הרבה לפני שאני אגיד לה.

"גם אם אני אגיד משהו אתה לא תקשיב, תעשה מה שאתה רוצה." הוא השיב וחלף על פניי. מה לעזאזל? ממתי הוא מסרב להתווכח איתי? הוא נראה חולה. לפחות עכשיו אני סוף סוף יכול לקחת אותה לבית.
כי נמאס לי מהמסיבה הזו, ונראה שגם לה.
היא עמדה בפינה עם כוס מלאה בקרח ומים וחייכה אל אנשים. ממתי היא מחייכת לאנשים? כולם חולים כאן?
קודם דנטה עכשיו היא? הם מתנהגים מוזר מידי.

התקדמתי לעברה וכשהיא הבחינה בי היא הורידה את החיוך ושמה את הכוס בשולחן שהיה צמוד אליה. היא לקחה אנחה והביטה אליי בלית ברירה. אם היא לא הייתה עושה את זה, הייתי גורם לה להביט בי בכוח.
"קדימה צרות, הולכים הביתה." אמרתי

היא התנשפה והרפתה את הגוף שלה. כמובן, הכל היה הצגה. "תודה לאל." סיננה. היא סובלת פה בדיוק כמוני. ושנינו רצינו לעוף משם כמה שיותר מהר. וברגע הזה הבנתי, כן יש לנו משהו במשותף אחרי הכל. שנינו שונאים אנשים. שילבתי את מפרקי ידנו ביחד והלכנו לעבר היציאה, גברת ג'וליאני הביטה בנו בחיוך, היא בטוחה שזה זיווג משמיים, אך הוא מהשטן בעצמו שיושב מתחתינו וצוחק.
עברנו דרך הדלת והתקדמנו לרכב שלי ופתחתי אותו בעזרת השלט, במזל הוא יצא ללא נזק לאחר שהתקיפו אותנו. היורים היו לא מנוסים, לא הייתי צריך לנחש כדי להבין מי שלח אותם. והשקט הזה שיש עכשיו מחמיר יותר את המצב.
אחי הגדול פתח איתי במלחמה, אבי עדיין במרתף שלי נקרב, המוות שלו הולך להיות איטי עד שהוא הולך להתחנן שאני אהרוג אותו.
ול עצרה ליד הדלת של מושב הנוסע עקפה את האוטו והתקדמה לעבר המושב הנהג אך לפני שהיא תוכל לפתוח את הדלת נעלתי את הרכב בחזרה. מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה?

היא הביטה בי בזעם ולקחה אנחה. "בחייך, היה משעמם היום, לפחות תתן לי לעשות קצת כיף." היא הניחה את הידיים שלה על הרכב ושמה את ראשה מעליהם, מחכה שאני אפתח את הרכב בחזרה. היא צודקת, היה משעמם היום, אך לא כל-כך משעמם שאני אתן לה לנהוג ברכב שלי, יש לי עוד מלא, היא יכולה לקחת כל אחד מהם, רק לא את זה. לרכב הזה היה יותר מידי ערך.