חטאים סוערים

מכתב (פרק 9)

ול

היום הגדול הגיע. יותר נכון, ההכנה לפני היום הגדול.
החיים שלי הסתיימו ברגע. כל החלומות, כל החוויות שרציתי לחוות, לעזאזל. הכל נחטף מיידי תוך שנייה.
לא יכולתי לחיות עם נירו במשך כל חיי.
אני הולכת להיות אומללה.
זה הולך להיות כיף להטריף אותו אבל אני לא רוצה לעשות את זה למשך כל חיי.
רציתי ילדים, להקים משפחה, משהו שאני לא יכולה לעשות עם נירו. אני לא רוצה לעשות את זה עם נירו.
הוא לא האדם הנכון.
ואני לא אתן לילדים קטנים לגדול בעולם כזה.
אני רציתי שלילדים שלי יהיה חופש, אני לא אכלא אותם ביחד איתי.
איך לעזאזל אפשר לעשות את זה ליצור קטן וחסר ישע?
לקבוע את העתיד שלו ברגע שהוא יוצא מהרחם,
כי זה בדיוק מה שעשו לבנות השייכות למאפיה.
התפקיד שלהן הוא להתחתן ולהביא ילדים, זו המטרה היחידה בשבילן בעולם המאפיה. כאילו הן סוג של חפץ שאפשר למכור. לא הייתי חפץ, יש לי אישיות, אני דעתנית, אני מרגישה דברים, והמשפחה שלי מכרה אותי בלי להסס.
ובנוסף הם נטשו אותי. הם לא רצו בי, עד עכשיו לפחות.
מה אני הולכת להגיד להוריי המאמצים? 'היי, אמא, אבא גיליתי שאני מאומצת ואני שייכת למאפיה אז חיתנו אותי בשידוך.' אלוהים, זה נוראי.
אני לא רוצה לדמיין את הרגע שאני אראה אותם.
לא יכולתי להשאר תקועה בבית הזה עוד רגע אחד.
גיששתי, חקרתי, עד שהשתעממתי.
המשרתות מארחות לי חברה פה, אני מרגישה שאני עומדת להשתגע. אני באמת רפונזל. תקועה בין ארבע קירות כל היום, ובנוסף לכך, מסתבר שאני הנסיכה האבודה. למה זה חייב להיות כזה קשה?
לפי מה שלילי אמרה לי, בחוזה שלהם רשום שאני לא יכולה לעבור לגור עם נירו עד ערב החתונה.
כאילו זה משפר את מצב הרוח שלי, אבל לצערי, אני מעדיפה חרא שאני מכירה מאשר חרא זר.
אני שוכבת במיטה במיטה על התקרה, מתפללת שהיא תיפול עליי ותפצע אותי, לפחות הכאב יסיח את דעתי.
השתמשתי בכאב פיזי כדי להסיח את דעתי מכאב נפשי. יש דברים שלא משתנים. לפתע דלת החדר נפתחה ושמלה בצבע ירוק הציצה בפתח הדלת. זו בלייר. עדיין לא דיברתי איתה, למרות שהיא הייתה בסביבה תמיד. היא תמיד ניסתה לפנות אליי, אך התחמקתי. היא נחמדה, אני פשוט עלולה לפגוע בה, להרחיק אותה ממני. נהגתי לעשות את זה מבלי להשים לב. ככל שאנשים התקרבו אליי יותר, יותר התרחקתי.

היא ישרה אליי את מבטה וכבשה חיוך. "היי." היא כל-כך יפה. שיער חום ארוך ומתולתל, עיניים בצבע הייזל הנמשים הקטנים שעל הלחיים והאף שלה. הבת המושלמת. הבת שלילי תמיד חלמה עליה, אני מניחה.
היא כל מה שאני לא. חברותית, סלחנית, תרבותית, וגם יצירתית לפי מה ששמעתי, מסתבר שהיא מציירת המון. הציורים שלה תלויים בכל רחבי הבית. הסתכלתי עליהם, הם נראים עמוקים אך כמה שניסיתי לקרוא אותם לא הצלחתי. היא החביאה שם את הרגשות שלה.

עברתי למצב ישיבה והיא ישבה לידי. "מה אישה מתוקה כמוך עושה עם דנטה לאלף עזאזל?" שאלתי בכנות, אני לא רואה מישהי כמוה באמת מצליחה לאהוב אותו, או לראות אותו אוהב מישהו. מהצד, זה נראה בלתי אפשרי.