חטאים סוערים

פרק 45

ול

אני יושבת בשולחן עם אנשים שבכלל לא חשבתי שאראה ביחד באותו החדר, החיים בהחלט יכולים להפתיע, זה יכול להיות כואב, או משמח, אני לא ידעתי מה אני מרגישה. היילי סיפרה לי על התיכון שלה, מסתבר שאביה נתן לה ללכת ללימודים למרות שלא נוהגים לעשות זאת, היא אמרה שיש לה את הקסמים שלה להשיג מה שהיא רוצה.

היא ישבה לצידי בעוד הבנים ישבו מולנו ודיברו על העסקים המשעמים שלהם. "דרך אגב, יש מסיבה היום ואין לי עם מי ללכת ונדמה לי שאת חייבת לי." גיחכתי בתגובה, שמעתי את התחמנות שלה.

הרגשתי את מבטו של נירו עליי, אך בחרתי להתעלם, כנראה הוא שמע את היילי, הגיע לי לצאת להנות אחרי כל-כך הרבה זמן שלא. "אני אבוא." אישרתי, מבטה היה מרוצה.

"ול." הזהיר נירו, נימת קולו סיפרה לי שהוא לא מרוצה.
עיניהם של כולם הופנו אליי ואל היילי.

ניק לקח אנחה והסתכל על היילי בייאוש. "מה עשית?"
תבע לדעת. למה הם צריכים לעשות דרמה מכל דבר? זו רק מסיבה, כאילו היא לא יצאה לכאלה לפני.

היא הזיזה את שיערה הבלונדיני מפניה וחשפה את עינייה הכחולות. "למה אתה חושב שאני זו שעשתה משהו?" אלוהים אדירים, אם הם הולכים להתווכח שוב אני אהרוג אותם.

"כי את תמיד מושכת אליך צרות." נראה שדיימון ויתר על להפריד הפעם והתעסק בטלפון שלו במקום. נירו עדיין לא הוריד את מבטו ממני, אך ידעתי שאם אסתכל עליו בחזרה הוא יתחיל להגיד לי למה לא כדי לי ללכת.

"הצרות נמשכות אליי." היא תיקנה אותו וגרמה לי לגחך. סנטימטרים ספורים הפרידו ביני לבין נירו, יכולתי לשמוע את אצבעותיו מטיילות על שולחן העץ. "אתה לא יכול להאשים אותן, תסתכל עליי." היא חייכה חיוך שובב.

עכשיו דיימון הרים את ראשו מהטלפון, נראה שהוא מנסה להסתיר את החיוך שאיים להתפרץ ממנו. "אתן לא יוצאות בלי השגחה של אחד מאיתנו." קבע נירו.

"שניים, תאמין לי, אחד לא יספיק כדי לעצור את המשוגעת." הצביע על היילי, היא שילבה את ידיה על החזה. אני בטוחה שהיא לא עד כדי כך גרועה, הוא כנראה סתם מגזים.

לאחר כמה רגעים שניק והיילי החליפו מבטים בשקט, הם יודעים להבין אחד את השנייה דרך מבטים, ואני חשבתי שאני הייתי קשורה לאחותי. "איפה המסיבה?" הוא שאל לבסוף, היילי קיפצה מאושר.

"מועדון-"

"מועדון?" אמר דיימון בפליאה. "את בת שש עשרה, אף אחד לא יכניס אותך." המבט של נירו חדר לתוך עורי ולא שיחרר לרגע. "ואני לא מתכוון לעזור לכן בזה."

"לכן?" גיכחתי. "אני מעל שמונה עשרה, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה." עקבתי אחרי עיניו של דיימון ונירו נקלע למבטי, הוא היה עצבני. שיהיה, הוא לא הולך להחליט לאן אני יוצאת.