חטאים סוערים

פרק 59

ול

"מה קורה כאן? למה הם פוגעים בו?" שאלה אותי בלייר היושבת לצידי בספה הגדולה, אלוהים.
בן הדוד שלי ניסה לאנוס אותי.
בן הדוד שלי ניסה לאנוס אותי.
גופי השתתק, לא משנה כמה ניסיתי לדבר המילים לא חלפו על לשוני, שום דבר לא יצא, הרגשתי חסרת אונים, לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלחכות.
שנאתי את זה כל-כך, לא רציתי שידעו על זה, אבל עכשיו כולם יודעים.
ההשפלה אוכלת אותי, כולם יודעים שהוא ניסה לאנוס אותי, כולם יראו אותי אחרת, אף אחד לא יראה בי כול יותר, הם יראו בי כילדה שניסו לאנוס אותה.
התואר שלא רציתי לנשוא איתי, אבל עכשיו אין לי מה לעשות, אני לא יכולה להריץ את הגלגל לאחור.
אבי הביולוגי אפילו ניגש אליי, אלוהים, לא החלפתי איתו מילה מאז שהזמן שדנטה חטף אותי, נראה ששפטתי את המשפחה הזו מהר מידי, אבל הם גזלו ממני את החיים שלי, עברתי השפלות כבדות בגללם, איך אי פעם אוכל לחזור להיות עצמי אחרי כל זה?
הם הרסו אותי, אם חשבתי שהייתי שבורה לפני, אני עכשיו מרוסקת, והחלקים כל-כך קטנים שאי אפשר לשלוט בהם, אני אבודה, לא יכולתי לשלוט במחשבות של עצמי, ראיתי את שפתייה של בלייר זזות לידי אבל לא יכולתי לשמוע אותה, המחשבות התרוצצו בראשי, הן לא טרחו לתת לי הפסקה לרגע אחד, בכל הזדמנות שהייתה להן, הן שיגעו אותי לגמרי. פניהם של דיימון ודנטה תפסו אותי שוב, נשכתי את שפתיי בחוזקה, אני רק רוצה שהכאב יעבור, אני רק רוצה שזה יעבור.
אני לא רוצה להרגיש ככה יותר, אני לא יכולה להיות הקורבן, אני לא יכולה להיות הילדה העצובה, לעזאזל.

קול פרץ לאוזניי, הרמתי את ראשי אל נירו הצועד אליי, הוא נקי, אין עליו טיפת דם, קמתי במהירות ורצתי אליו, אני רוצה ללכת מפה, אני צריכה לברוח מפה. "אני רוצה ללכת." טבעתי לתוך הכתף שלו.

הוא ליטף את שיערי. "אנחנו הולכים, יהיה בסדר, אמור." הוא נשק לראשי. "אני מבטיח." החמימות שלו לקחה אותי ליקום אחר, מקום שרק אנחנו נמצאים בו, שלווה עטפה אותי, לא רציתי לעזוב. "אני רוצה לקחת אותך לאנשהו קודם, זה בסדר?"

הרמתי את ראשי אליו, הנהנתי לעברו. "לאן אנחנו הולכים?"

"זו הפתעה." חיוך קטן נפרש על פניו אך הוא הוריד אותו במהירות, יש אנשים בסביבה, הוא לא יכל להראות חולשה. "את רוצה להיפרד מבלייר לפני?" הסתובבתי לאחור, בלייר הסתכלה עלינו מחייכת, אלוהים, זה כל-כך מביך, היא ראתה את הכל?

הלכתי לעברה בצעדים מלאים בבושה. "דנטה צדק, התאהבת בו." האישונים שלה התרחבו, הוא בהחלט צדק, התאהבתי בו, הוא גרם לי להרגיש כלפיו דברים שלא חשבתי שאני יכולה להרגיש, לא חשבתי שזה קיים בתוכי, אבל הוא שינה הכל, הוא שינה את עולמי.

"אני צריכה ללכת." לחשתי לה, הרגשתי את מבטו של נירו עלינו, נפרדתי ממנה והלכתי אליו, ביום החתונה שלנו הלכתי אליו ככה, המחשבה גורמת לי לצמרור.