חטאים סוערים

שריפה (פרק 16)

נירו

ריח של אש הציף את הבית. מה לעזאזל? קמתי מהכיסא העבודה שלי והתקדמתי לעבר החלון. ול עומדת בחצר ומולה מדורה קטנה, מה היא חושבת שהיא עושה? היא יכולה לפגוע בעצמה. אם היה לה קר היא יכלה להדליק את המזגן, אנחנו בשנת אלפיים עשרים וארבע, מה נסגר? היא הסתובבה והרימה את ראשה אליי, כאילו היא הרגישה אותי מסתכל עליה.
היא ישרה אליי מבט וחייכה, החיוך הזה מביא רק בשורות רעות. מה המשוגעת הזו עשתה עכשיו? אין לה מעצורים. מיהרתי להגיע אל החצר, היא יכולה להישרף בטעות, איפה כל השמורי ראש ששמתי עליה? לעזאזל, יש לי יותר מידי אנשים להרוג.

פתחתי את דלת החצר בכעס והתקדמתי לעברה בעודה עוד מחייכת את החיות התחמן שלה. "חודר. מה עשית?" קללתי עוד פעם בספרדית, הפעם בלחש.
הבחורה הזו מביאה רק צרות, זה יהיה שקר להגיד שלא אהבתי את זה.

היא הפנתה את מבטה אל המדורה הקטנה שהפכה כבר לגדולה. "עיצבתי מחדש את החליפות שלך, צבע הפחם מחמיא להן." היא גיחכה. היא חשבה שזה ישפיע עליי? אני יכול לקנות חדשות.

"יש עוד כמה בעליית גג, מוטב שתשרפי גם אותן." אמרתי לה. לא נותן לה לנצח, אך החיוך עדיין לא ירד פנייה.

"אל תעשי את זה כשאני לא לידך, יכולת להיפגע."

"שרפתי את החליפות שלך-"

"תעשי את זה שוב אם את רוצה." קטעתי אותה והבטתי לתוך העיניים שלה. הן חתוליות בצבע ירוק, אלוהים. "אבל רק כשאני בסביבה."

היא הביטה בי עם מבט רך, לא יכולתי לקרוא אותו מפני שהיא הייתה נראת מאוכזבת וגם שמחה בו זמנית, היא לא מבינה מה היא מרגישה בעצמה. "תכנסי לבית, מתחיל להחשיך." היא לקחה אנחה והלכה לעבר הדלת, התקדמתי אחריה אך כשהיא נכנסה היא טרקה לי את הדלת בפנים. גיכחתי בתגובה ופתחתי את הדלת ונכנסתי לבית.

ול ישבה בספה והביטה בי מיואשת. "אתה לא נשבר, אה?"

"לא כשזה נוגע אלייך." התקרבתי אליה כדי שאוכל לראות את עינייה יותר טוב. "את זו שתפסיד במשחק, ול."

"אתה כל-כך עקשן." פניה היו זועפות, היא לא רגילה להפסיד, יכולתי להבין את זה מהבעת הפנים שלה.

"תפסיקי לעשות דברים כל-כך מסובכים ואני לא אהיה עקשן." מחיתי. "את יכולה לקבל כל מה שתרצי-"

"חוץ מהחופש שלי."

"את תקבלי חופש כשאני אוכל לסמוך עליך."

"הוכחתי את עצמי במהלך השנה האחרונה!" היא קמה ממקומה במהירות.

לפני שנה:

אבא שלי החליט שהוא רוצה לקיים אירוע מגוחך ללא סיבה, לכן אני עכשיו בקמפוס של אדריאנה. אף פעם לא רציתי שהיא תלך לקמפוס, זה לא היה בטוח מספיק, אבל היא התעקשה ולא יכולתי לסרב לה. היא תמיד שיכנעה אותי בסופו של דבר, הייתי השפוט של אחותי.
עליתי לחדר שלה ונקשתי על הדלת. אדריאנה עמדה בפתח הדלת וקפצה עליי בחיבוק גדול, מפני שלא יכולתי להראות חיבה בפומבי לא חיבקתי אותה בחזרה, השותפה שלה לחדר הסתכלה עליי בבילבול, כנראה לא הכירה אותי. אדריאנה ציחקקה וחייכה לעברי.
"אלוהים! לא ראיתי אותך יותר מידי זמן." היא ניתקה את החיבוק ונתנה לי להכנס, סגרתי את הדלת אחריי והשותפה שלה המשיכה להביט בי בבילבול.
"ראית אותי לפני חודש." השבתי באדישות, לפני חודש אדריאנה חגגה את יום ההולדת התשע עשרה שלה, הייתי שם, בערך.
"מי אתה?" שאלה השותפה שלה בעלת השיער הבלונדיני. אדריאנה פנתה אל המטבח הקטן שהיה לה בחדר והביאה לי כוס מים הודתי לה בלחש והפנתי את מבטי חזרה אל השותפה שלה.
"אחיה הגדול." לא התווכנתי להסביר יותר, אם היא לא יודעת מי אני עדיף שזה ישאר כך, לא הייתי רוצה להבריח מאדריאנה חברים. ידעתי שהיה לה קשה למצוא כאלה בגלל המשפחה שנולדנו אליה.
"מדליין, זה נירו." אדריאנה חייכה. "הוא לפעמים יכול להיות קצת יותר מידי אדיש." היא אמרה בלחש והשותפה שלה גיחכה. לא הייתי אדיש, פשוט לא הייתי נמרץ כמוהן, לי היו דברים חשובים לדאוג לגביהם בזמן שהדבר הכי חשוב שהיה לאדריאנה לחשוב לגביו זה איזו שמלה לבחור ללבוש למועדון. ידעתי איפה היא הייתה כל הזמן, הצוותי עליה שומרי ראש מבלי שהיא יודעת. היא גירשה אחד מהם וחשבה שהיא נפטרה מהם, אך היא טעתה, השמורי ראש שהיו מסביבה היו בהסוואה כדי שהיא לא תבחין בהם.
צעדים נשמעו בחדר, יש פה עוד מישהי? "מה כל הרעש? עשר בבוקר, אלוהים." חייכתי כשראיתי את פניה. זה הולך להיות כיף.
בשבילי.
כשהיא הרימה את מבטה עליי הפה שלה נשמט, היא לא האמינה שהיא רואה אותי לאחר ששכבתי איתה ביום הולדת של אדריאנה, היו עוד אלף כמוה, אבל היא לא הייתה צריכה לדעת את זה.
"מה לעזאזל?" היא לחשה.
"ול, זה נירו אחי הגדול." ול? זה השם שלה? היא העבירה את מבטה על שנינו בבילבול.
"א..אני חושבת שאני עוד שיכורה מאתמול, אני כבר חוזרת." היא מלמלה והלכה חזרה לחדר שינה שלה, אני מניח. זה מצחיק לראות אותה כל-כך מבולבלת עכשיו שהיא יודעת שהיא שכבה עם האח של החברה הכי טובה שלה, זו נחשבת בגידה אצל בנות, נכון?
"שיט, שחכתי מאתמול לגמרי." אדריאנה לחשה, לעזאזל, היא הולכת להתעכב עוד?
השותפה שלה לקחה אנחה. "קדימה, אני אבוא איתך."
"אדריאנה." הזהרתי אותה, היא ידעה שאני לא אוהב להיות בנוי יורק בגלל העבר שלנו.
"אנחנו רק בודקות משהו, לא יוצאות מהחדר, אני לא אעכב אותך." כדי שלא, העיר הזו גורמת לי לרצות לירות בעצמי. בזמן שאדריאנה חיה את הזמן הכי טוב בחיים שלה, אני הייתי במקום הכי נמוך שיכולתי להיות בו. הן התקדמו לאחד חדרי השינה, אי אפשר להגיד שהחדר הזה נראה כמו כל חדר נורמלי בקמפוס, כי הוא לא. דאגתי שיהיה לה מקום נוח, שהיא תוכל להרגיש בו בבית. לפתע השותפה האחרת של אדריאנה התקדמה לעבר הסלון, היא עדיין מביטה בי בבילבול, כנראה מנסה להבין אם היא הוזה.
"הבחור הסקסי עם החליפה." היא לחשה, גיכחתי בתגובה, היא לא רוצה שאדריאנה תשמע.
"חדת הבחנה."
"רוצה לשחק משחק?" בחרתי להשתעשע איתה, הרבה זמן לא היה לי אקשן, היא הייתה לוחמת בפעם האחרונה שראיתי אותה, מקווה שזה לא השתנה.
"לא."
"אני לא אספר לאדריאנה על מה שקרה." שיחדתי אותה.
"איזה משחק?" היא נאנחה, מבינה שאין לה ברירה.
"שבויים."
"אני לא מבינה."
"כל פעם שאת רואה מישהו מטריד מישהי, את מתקשרת אליי." אמרתי לה, "ואם תרצי לעצור את המשחק, תגידי את המילה "חליפה" מובן?"
"מה יוצא לך מזה?" היא שאלה, לא התכוונתי לשתף אותה בזה, לא שיתפתי אף אחד בעבר, כנראה גם לא אשתף בעתיד.
"זה לא אמור להדאיג אותך עכשיו, נכון?"
"אוקיי." היא אמרה לבסוף, מוכנה לקבל כל דבר בשביל שאני לא אספר לאדריאנה.

הווה:

"הוכחתי את עצמי במשך שנה שלמה, נירו." היא אמרה בכעס, לא יכולתי להאשים אותה, היא צדקה. היא באמת הוכיחה את עצמה במשך שנה שלמה, אך עדיין לא יכולתי לסמוך עליה, לא יכולתי לסמוך על אף אחד.

"מאחור, תלכי לישון."

"ככה זה יהיה עכשיו? כל פעם שימאס לך ממני תגיד לי ללכת לישון? אני לא תינוקת, נירו." ברחתי, או יותר נכון, גרמתי לאנשים לברוח ממני.

"את בהחלט מתנהגת כמו אחת." אמרתי והצטערתי על המשפט הזה מיד לאחר שהוצאתי אותו מהפה שלי. לעזאזל, אני לא צריך להרגיש רע, אבל אני כן מרגיש רע.

"לך תזדיין."

_________________________

💋🖤