חטאים סוערים

פרק 49

ול

לאחר נסיעה ארוכה שהעברתי בדמעות ומלא מחשבות התרוצצו בראשי, הגענו לקמפוס, מקום שלא ראיתי במשך חודשים, לא חשבתי שאראה אותו שוב, אבל החיים יכולים להפתיע לפעמים, והפעם הם הפתיעו ברמה שלא חשבתי שקיימת.
הוא חשב שבגדתי בו, לא הייתי עושה את זה בחיים, גם אם היו מכוונים עליי אקדח טעון, לא הייתי בוגדת בו, אבל זה מה שהוא בחר להאמין בו, והוא לא נתן לי להגיד מילה נוספת, שתלטן מניאק.
ברגע שהוא כיוון את האקדח שלו אל דיימון חשבתי שהוא עומד לעשות לי אותו הדבר, כמו שירה בבחורה ההיא, חשבתי שהוא יעשה את זה גם לי יום אחד כשאני אעצבן אותו, חשבתי שהיום הזה יהיה היום, אבל כנראה שלא, הוא רוצה שאני אסבול לפני, כצפוי.
אנחנו עדיין יושבים ברכב, מחכים שאדריאנה תגיע, בזמן הזה הסתכלתי במראה ווידיאתי שנראתי טוב, שאין דמעות מיותרות על הפנים, פחדתי לראות את אדריאנה, אבל לשמוע שהיא אמרה לנירו שהיא תהרוג אותו אם היא תשמע שהוא פגע בי, אלוהים, זה נגע בי, גרם לי לחשוב שאולי אחרי הכל, יש תקווה, יש תקווה לחברות שלנו, קיוויתי כך לפחות.
ראיתי אותה צועדת אלינו, הרבה אנשים הפנו את צומת ליבם מהרגע שראו את הרכב של נירו, כולם התלחששו בצד אך אף אחד לא היה אמיץ מספיק כדי להתקרב, הבנתי אותם, אם הייתי יודעת שנירו שייך למאפיה כשראיתי אותו במועדון אולי הייתי פשוט הולכת, ושום דבר מי זה לא היה קורה, הייתי ממשיכה לחיות את החיים שלי, לא ידעתי אם רציתי בכך.
חשבתי שמצאתי את האהבה הראשונה שלי כשהתאהבתי בנירו, אך איך הוא יכול לאהוב אותי אם הוא לא סומך עליי? שמתי את המסכה עליי כשפתחתי את דלת הרכב, לשם שינוי הפעם הראשונה שאני פותחת לעצמי את הדלת, הרגשתי דקירה קטנה בחזי כשהבטתי בנירו העומד לצידי, אנשים הביטו בנו בהלם, פאק, יכולתי לשמוע אחת מהן מדברת על הסרטון, שחכתי מזה לגמרי. כנראה שעכשיו כולם הולכים להזכיר לי את זה. איזו חזרה מדהימה, מלאה בטראומה.
הבטתי באדריאנה העומדת מולי, היא דיברה עם נירו למשך כמה שניות אבל לא יכולתי לשמוע אותם, כל מה שיכולתי לשמוע אלה המחשבות שלי, נירו לא יסתכל עליי אותו הדבר, הוא לא יעיר אותי עם חיבוק חם בבוקר, הוא לא יבלה שעות בלהקשיב לדיבורים שלי, גם אם זה לא עיניין אותו, הוא עדיין הקשיב, תמיד.
זה לא יחזור להיות אותו הדבר, גם לא החברות שלי עם אדריאנה.

אדריאנה הפנתה את מבטה אליי, הוא סיפר לה? אלוהים, אני מקווה שלא. "תנשמי, יהיה בסדר." היא הייתה רגילה לכל החרא הזה, היה לה קל להגיד.

הנהנתי לעברה, התחלנו להתקדם אל הכניסה, אך לא יכולתי לא לראות אותו שוב, סובבתי את ראשי והופתעתי לראות שעיניו כבר היו עליי, הוא הזיז את מבטו בשנייה שראה שאני מסתכלת בחזרה, זו הפעם הראשונה שעשה את זה, אלוהים, הדקירות בחזי המשיכו להופיע, כל פעם קצת, ובכל פעם זה כאב אפילו יותר. לפתע שמעתי קול מוכר, הרמתי את ראשי, ניק הלך איתנו, אלוהים, מתי הוא הספיק להגיע? הוא היה איתנו בוושינגטון לפני שנייה. "היי ול!" זעקה נשמע, הסתובבתי לכיוון הקול, "נראה שנהנת לשכב עם המאפיונר." קולות שריקה נשמעו, ציחקוקים רדפו את אוזניי, רציתי לקבור את עצמי.

לפני שהספקתי למצמץ ניק הגיע אל הבחור שצעק, "תעז לדבר עליה עוד פעם אחת ואני אחתוך את הגרון שלך." הוא הצמיד אל הגרון שלו סכין, אלוהים אדירים.
"בנתיים פצע קטן יעזור לך ללמוד את הלקח שלך." חיוך הופיע על פניו, הוא העביר את הסכין על פניו של הבחור, הוא זעק בכאב, הצטמררתי.
הבטתי לעבר אדריאנה שעמדה לידי, אף רגש לא הופיע על פניה, זה לא הזיז לה אפילו.
"עוד מישהו? אני יכול לעשות את זה כל היום." ניק צעק כדי שכולם יוכלו לשמוע אותו, אך שקט חונק סגר על החלל המלא באנשים מפוחדים. הבחור ניגב את הדם מהלחי שלו, אלוהים.
הוא עשה את זה בשבילי, אני צריכה ללמוד להעריך אותו יותר.

לאחר שראה שכולם בשקט הוא התחיל ללכת לעברנו, "אם מישהו מציק לך, אל תהססי לבוא אליי." אמר לי עם חיוך, חיוך שונה מהאחד שהפנה לבחור.

"תודה." לחשתי.

"אל תודי לי, אני חייב לך." אמר, "דאגת למדליין בכל הזמן שאת השתגעת בעצמך, אני מעריך את זה." כמובן שהוא עשה את זה בגלל מדליין, אבל עדיין הודתי לו.
התקדמנו לעבר המגורים, אדריאנה פתחה את דלת החדר שלנו, לקחתי אנחה כשראיתי את החדר שלנו, הוא היה יותר כמו דירה מאשר חדר, בזכות נירו שדאג שלאחותו יהיה את החדר הכי טוב בקמפוס.
החדר כלל שלוש חדרי שינה, מקלחת, מבטח, סלון וחדר אוכל קטן, ברוב הזמן לא היינו צריכות ללכת לחדר אוכל שיש בקמפוס, היינו מבשלות מה שרצינו. התגעגעתי לזה.

לפתע ראיתי את מדליין רצה אליי עם מגבת כרוכה סביב גופה, השיער הבלונדיני שלה היה רטוב. "אני חולמת?" היא הסתכלה עליי עם חיוך גדול, לאחר כמה שניות היא מחצה אותי בחיבוק, הייתי צריכה את זה.

"לעזאזל, מלאך, תשימי בגדים." רטן ניק וסגר את הדלת מאחורינו.

"אויש נו באמת, זה לא משהו שהן לא ראו לפני." ניתקנו את החיבוק, ניק נשק למדליין על מצחה, רציתי את האהבה שלהם, אהבה בלתי מנוצחת, משהו שכנראה לא אקבל אף פעם, כי האחד שאהבתי שנא אותי.

הלכתי לעבר אדריאנה, היא ישבה בסלון, שמעתי ממנה שלוש מילים מאז שהגענו, היינו צריכות לדבר, הפעם בלי צעקות והתפרציות, רק שתינו. "אדרי.."

"למה נירו כעס כל-כך? אף פעם לא ראיתי אותו ככה." שאלה, ניסיתי להחזיק את הדמעות בעיניי, אך ידעתי שהן כבר הפכו לאדומות. ראיתי מצד עיניי את מדליין לוחשת משהו לניק, לאחר שנייה הוא כבר לא היה בחדר.

למה הדמעות לא הפסיקו בכל פעם שחשבתי עליו? אני לא בכיתי ככה לפני, הוא שינה אותי, בדרך שאף אחד לא עשה. "הוא.." המילים לא יצאו מפי, התקשתי לנשום, אדרי הביטה בי בחשד, היא ידעה שפישלתי, היא לא ידעה איך. אבל לא יכולתי לספר להן מה קרה אתמול בלי לספר להן מה קרה לפני שנה. מדליין התיישבה לצידה של ול, מחכות שאדבר.
בשביל לספר להן מה קרה עם נירו הייתי צריכה לספר להן מה קרה לפני, משהו שלא סיפרתי לאף אחד לפני. "לפני שנה.. אני כמעט נאנסתי." פלטתי, הן הסתכלו עליי בהלם, מדליין הביטה בי עם העיניים הכחולות שלה. "ראיתי את הפנים של האנס, אבל לא יכולתי לראות את האחד שהציל אותי." הסברתי.
"ואתמול, אני והיילי-"

"רגע, סליחה שאני מפריעה, היילי כאחות של ניק?" שאלה אדריאנה, היא זרקה את גבה.

הנהנתי לעברה בחיוב והמשכתי. "אני והיילי רצינו ללכת למועדון, הבנים התווכחו, הם אמרו שעדיף שנשאר ושזה מסוכן, עכשיו שאני מסתכלת על זה לאחור, הלוואי שהייתי מקשיבה להם." אמרתי את המשפט האחרון בקול שקט, החרוב הציפה אותי, טבעתי בה, לא יכולתי להתחמק, כמו רוח סערה.

_______________________

💋🖤