ול
הדמעות החלו לזלוג על לחיי בלי ששמתי לב, אני צריכה להפסיק לבכות כבר. "ניסיתי לחפש את היילי ברחבה, אבל הכל היה כל-כך צפוף, בקושי יכולתי לראות משהו." הן המשיכו להקשיב בשקט.
"ואז ראיתי אותו שוב." התחלתי לנשום במהירות, הזיכרון חלף על פניי, גרם לי להרגיש שוב את הצורך להקיא. "ראיתי את המטרידן שלי שוב, והוא רצה לסיים את מה שהתחיל."
הסנטר שלי רעד, משכתי באפי וניסיתי לשחרר את המילים. "הוא..הוא נגע בי." הרגשתי את הדמעות מתחדשות בחוזקה. "הוא נישק אותי, ונירו ראה את זה."
בלעתי את רוקי, חלחלה עברה בי. "הוא חשב שבגדתי בו." לחשתי. מבטי נדד לעבר אדריאנה. "אני יודעת שאולי יהיה לך קשה לשמוע את זה, אבל אני באמת אוהבת אותו, אני אוהבת אותו כל-כך." הרגשתי כאב חד בחזי. אדריאנה שתקה, אבל יכולתי לראות שמבטה נעשה יותר רך ממקודם.
עיניי צרבו מבכי. "חתיכת בן זונה." מדליין לחשה. "סיפרת לו את זה?"
"הוא בקושי הסתכל עליי, אז לשמוע אותי?" גיחכתי בעצב. רציתי שישמע אותי, אולי הוא יכל להבין אותי, לסלוח לי, למרות שלא הייתי צריכה להתנצל, אבל עדיין הרגשתי את הצורך, פחדתי לאבד אותו, פחדתי לאבד את האהבה שלו.
מדליין עברה להסתכל על אדריאנה שעדיין הביטה בי בשקט, היא כנראה ניסתה לעקל הכל, אבל אני לא בטוחה שהיא האמינה לי. "את לא יכולה לעשות משהו?" מדליין שברה את השקט.
"אני לא צריכה לעשות משהו, נירו לא טיפש, הוא יבין לבד, הוא פשוט זקוק למנוחה." לקחה אנחה. "הוא היה נראה פגוע, אף פעם לא ראיתי אותו פגוע." התנשפתי.
"את חושבת שהוא שונא אותי?" שאלתי לאט, פחדתי מהתשובה.
"לא, אם הוא היה שונא אותך הוא לא היה נותן לעצמו להיפגע." אבן ירדה מליבי, היא אחותו, היא בטוח ידעה להבין אותו, כל מה שיכולתי לעשות כרגע זה לסמוך עליה. "אבל עם נירו אי אפשר לדעת כלום, הוא עושה מה שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה, לא אכפת לו עם אחרים יפגעו בדרך." אמרה ביובש, העקיצה הקטנה שלה פגעה בי, אבל לא אמרתי דבר, לא היה לי מקום לעוד דרמה בתוכי.
"אוקיי, די עם הבולשיט." מדליין הצליחה להשיג את צומת ליבנו בתוך שנייה. "שתיכן סובלות כשאתן בנפרד, אתן מכאיבות לעצמכן." סבלתי? טוב, היו מקרים שהייתי צריכה את אדריאנה, יותר מידי פעמים.
זאת אומרת, מאז שהפסקתי לדבר איתה החיים שלי נפלו בזבל.
אני ואדריאנה החלפנו מבטים. "סליחה." היא פלטה.
מצמצתי למשמע ההתנצלות שלה, לא שמעתי אותה מתנצלת לפני, אני מגלה המון על האחים פולופ לאחרונה. "אנחנו כבר לא רק חברות טובות, אנחנו משפחה עכשיו." ליבי התחמם, הייתי צריכה לשמוע את זה
חייכתי אליה והתחבקנו, הרגשת הקלה עברה בי, היא צדקה, לא היינו כבר רק חברות טובות, היינו משפחה.
"אז את לא שונאת אותי?"
"אני לא יכולה לשנוא אותך, את החברה הכי טובה שלי." צחוקה הרעיד את חזי, בעיה אחת נפתרה, עכשיו נשארה עוד אחת, נירו. הוא אף פעם לא עזב את ראשי, הוא טען שאני זו שחיה בראשו ושהוא מרגיש כמו משוגע, אבל אולי אני זו שהייתה המשוגעת עכשיו.
לא הפסקתי להרגיש את החרטה שחיה בי, שלב רביעי של התאהבות, חרטה.
השלב החמישי הולך לכאוב.
אנחת רווחה יצאה ממני, עכשיו יכולתי להיות רגועה לגבי דבר אחד. "אני מצטערת שאני חוזרת אל הנושא הזה, ול, אבל אמרת שאת זוכרת איך הפנים של המטרידן שלך נראות נכון?" שאלה מדליין, נראה שהיא עלתה על משהו.
"כן, למה את שואלת?"
"חשבת שאולי זה יכול להיות מישהו מהקמפוס?" היא כיווצה את מצחה.
"לא, הייתי מבחינה בו." הייתי יכולה לזהות את הפנים האלה בכל מקום, אין סיכוי שלא הייתי מזהה אותו אם הוא היה מסתובב בקמפוס. "חוץ מזה, הוא די מבוגר, שיער בלונדיני, זקן קצת יותר כהה." ניסיתי לתאר אותו כמה שיכולתי. "אה והוא גבוה וחזק." נזכרתי בצורה שתפס אותי, איך שהוא לא נתן לי ללכת ממנו, איך שהוא נגע בי למרות שלא רציתי בזה.
"כמה מבוגר?" שאלה אדריאנה.
"מבוגר מידי בשביל להיות סטודנט, אבל לא מבוגר מידי בשביל לצאת למועדון." הזזתי את השיער מהדרך שלי. המשפט הזה הזכיר לי את היום שאני ונירו הכרנו, באותו יום במועדון שאמרתי לו שהוא נראה מבוגר מידי כדי להיות סטודנט.
אלוהים, אני מקווה שלא איבדתי אותו לנצח.
"סיפרת את זה לנירו?" שאלה מדליין. לא, לא סיפרתי לאף אחד מפני שהתביישתי. האונס לא קרה, לא רציתי להאשים על משהו שלא קרה כלל.
"לא." הלחץ חנק את גרוני.
"מובן שלא, אם היא הייתה מספרת לו אותו בחור כבר היה מת מזמן." היא ליקקה את שפתייה, ניסיתי להרגיע את רוחות השתוללו בתוכי.
אני בסדר.
הכל יהיה בסדר.
יהיה בסדר.
לאחר כמה שעות, כבר ישבנו ביחד לאכול ארוחת ערב, התגעגעתי לזה, אבל זה כבר לא הרגיש אותו הדבר, הכל היה כל-כך מסובך, שיחקתי עם האוכל בעזרת המזלג שלי, לא היה לי חשק לאכול, התרגלתי לאכול ביחד עם נירו, כשאנחנו צוחקים ביחד ומיד לאחר מכן הולכים לחדר ומדברים במשך שעות.
אדריאנה הניחה את המזלג שלה ברעש והסתכלה עליי, "תפסיקי לחשוב יותר מידי." קל לה להגיד, היא לא נמצאת בסיטואציה שלי.
מדליין העבירה את מבטה על שתינו, אך לא אמרה כלום. "זה לא יחזור להיות אותו הדבר." אמרתי בשקט, עכשיו כשאמרתי את זה בקול זה כאב יותר, חשבתי שאם אגיד את זה בקול זה ישחרר ממני משהו, אבל זה רק הוסיף לכאב החד בחזי.
"אני בטוחה שנירו יהיה חכם מספיק כדי להבין הכל עד מחר." הרמתי את מבטי אליה במהירות, עד מחר?
הסתכלתי עליה בסימן שאלה. "מה זאת אומרת עד מחר?"
"באמת חשבת שהוא יתן לך להיות בלעדיו יותר מעשרים וארבע שעות?" בטני התכווצה. "הוא הסכים שתבואי לכאן בגלל שאני פה, אבל הוא לא יכול לסבול את המרחק." הסבירה. למה קשה לי להאמין לזה? זה מרגיש כאילו מנסים לגרום לי להרגיש יותר טוב, אך הם לא מצליחים.
"לא חשבתי." סיננתי. אומנם אני ואדריאנה "השלמנו" אבל עדיין יכולתי להרגיש את המתח באוויר.
"שמעתי אותך את יודעת? כשנירו התקשר אליך," היא הנהנה בראשה באיטיות, הבינה על מה דיברתי. "אמרתי שתהרגי אותו אם יפגע בי. התכוונת לזה?"
מדליין פערה את עינייה, "בהחלט." סיננה אדריאנה.
__________________________
💋🖤
YOU ARE READING
חטאים סוערים
Romanceהסיפור הוא הסיפור השני מסדרת "חטאים גדולים" טרופים: אישה חזקה, משונאים לאוהבים, נישואים בכפייה, האח של החברה הכי טובה, מאפיה. מומלץ לקרוא את הסיפור "חטאים נזכרים" לפני, אך לא חובה. הסיפור יכול להכיל אלימות ודברים מיניים. מקווה שתהנו 🤍 הספר מוקדש לכ...
