A Cinderella Story

פרק ארבעים ושתיים - גברת באדרת

ליאם שפשף עיניו, כאלו הזדקק פעולה זאת תגרום לה להיעלם. אבל לא. ויוטה עדיין ישבה על מיטתו ברוב הדרה ויופיה. תלתליה הצהובים והארוכים קפצצו, משווים לשיערה נפח. עיניה הכחולות הביטו בו- עיניים שמאז ומתמיד חייכו בשובבות. הכחול שכבה בפעם האחרונה שראה אותה, והיא כבר לא יכלה לראות אותו. שפתיה האדומות והנפוחות נפתחו, חושפות חיוך. חיוך שליאם כבר שכח לזכור. הוא התרגז מהשמיכה שכיסתה את גופה.
״התגעגעתי, אדל.״

אדל. ככה הכל התחיל. ככה הם התחילו. אחרי שנדרסה אל מול עיניו ליאם לא הסכים לאף אדם לקרוא לו כך. כולם למדו את זה מהר מאוד מאחר והראשון שעשה זאת נשלח לבית החולים.

הוא היה כל כך טוב כשהיה איתה. היא הוציאה את המיטב שהוא, כך נהג לחשוב. לא הרביץ, לא היכה, מידי פעם קילל, אולם ברור שלא אנס.
אחרי שהלכה כל טיפת אנושיות בו נעלמה ביחד איתה. הוא שתה בכמויות גדולות, עישן בכמויות גדולות. כל תלמיד ידע שלליאם אדל לא אומרים ׳לא׳. כך זה היה במשך יותר מחצי שנה.

עד שהיא חזרה אליו. אותם התלתלים, העיניים, השפתיים. לעזאזל, אפילו אותו המבט. רק שמה היה שונה, אבל שם זה דבר זנוח. הרי מה ההבדל בין ויוטה לקת׳רין? שום דבר. אותה הגברת בשינוי אדרת.

כשקת׳רין הגיעה האנושיות שלו לאט לאט חזרה אליו. הוא הסכים לעצמו לחייך, לצחוק. היא הייתה הראשונה, מלבד זואי ופי.ג׳י, שהסכימה להגיד לו ׳לא׳. ליאם היה מסוקרן, הוא רצה אותה קרוב - את הבחורה שלו. את ויוטה. אבל היא לא ויוטה, והיא לעולם לא תהיה.

״אני מדמיין,״ הוא מלמל לעצמו. חופן את ידיו בשערו ומושך בכאוס. ״ויוטה לא פה, ויוטה מתה.״ הוא הסתכל אל הבחורה שנותרה על מיטתו. ״את מתה!״ צווח, ״את נטשת אותי. השארת אותי לבד!״ דמעות החלו לזלוג על פניו. ״אני אוהב אותך. לעזאזל, אני מוכן להרוג את עצמי בשביל להיות איתך שוב.״

עיניה של ויוטה התכהו. היא זרקה מעליה את השמיכה והתקדמה לעברו. ״אני נראת לך כמו אדם מת?״ שאלה.

ליאם לא יכל שלא לנתק מבטו מהבגדים שלבשה. מכנסי ג'ינס צמודות עברו לאורך כל רגליה וחולצה לבנה פשוטה עטפה את גופה. אומנם, לא זה היה מה שמשך את תשומת ליבו, אלא כתמי הדם שלכלכו את החולצה והמכנסיים. מזכירים לו את הלילה הארור ביותר בחייו.

ליאם ישב על הרצפה ונדחק אל פינת החדר. הוא התכווץ לכדור וראשו נפל אל בירכיו החבוקות בזרועותיו. ״א-את מתה. אני ר-ראיתי אותך. ה-הבגדים של-לך. א-איך?״ מילותיו יצאו מקוטעות. מקוטעות כמו נשימתו הכבדה.

ידה הדקיקה הונחה על גבו, מלטפת. ״אתה לא מרגיש את זה?״ שאלה. פגיעות הופיעה בקולה.
גופו של ליאם התקשח. כל מגע שלה הרגיש לו כמו מליון חרבות.

״איך אפשר להרגיש מגע של אדם מת?״ קולה המשיך להתנגן באוזנו. ידה השניה הונחה על סנטרו, מכריחה אותו להביט בה, בתום שבעיניה. היא ישבה כל כך קרוב אליו, ועם זאת כל כך רחוק.
״אני חיה, ליאם,״ אמרה. ידה עזבה את סנטרה והחלה לגשש אל חזו, עד שיכלה להרגיש במיקום ליבו. ״אני חיה פה, בלב שלך. בגלל זה אתה כל כך אטום. לא נותן לאף אחד להכנס, מתנהג בקרירות. תרפה, ליאם.״ היא הרכינה ראשה ואמרה בלחש, "אתה מתנהג כמו כל מי שאי פעם ברחתי ממנו.״

הברונטי הרגיש את ליבו נשבר. ויוטה מעולם לא ספרה על עברה, אבל הוא ידע שדברים קשים עברו עליה, אנשים רעים שהיא פחדה מהם. הוא לא רצה שהיא תפחד ממנו.
״אני לא, ויוטה. אני נשבע שאני לא.״ צייץ.

״באמת?״ שאלה בהתגרות, נעה מעט לכיוונו. ״מה עשית לבחורה המסכנה? היא שבורה בגללך ואתה רק שובר אותה יותר.״ ליאם נשך שפתו. מעולם לא היה הוא גאה על מה שעולל וממשיך לעולל לקת׳רין. ״אהבתי את מי שהיית. יותר אהבתי את מי שהפכתי אותך להיות. אבל עכשיו, אני מרגישה סלידה רק מלשבת לידך.״

כל מילה הייתה עוד חרב לקבוצת החרבות. בקורה כבר לא ישאר מקום בגופו.
ליאם הרגיש כל כך מוזר. היא מעולם לא התנהגה כל. מעולם לא ניחמה אותו, דאגה לו. תמיד הייתה מעבירה עליי ביקורות ומחליטה בשבילו.

״אני חושב שאני אוהב אותה,״ הודה. מרגיש את האבנים שנפלו מליבו.

אלא שאז ראשה נזרק אחורה וצחוק סרקסטי נפלט מפיה. ״אתה לא אוהב אותה,״ קבעה. ״אתה אוהב את עצמך ואת האושר שאתה מכריח את עצמך להרגיש בקרבתה.״ הבחורה הבלונדינית התחילה לחזור לעצמה. ״כבר אמרתי לך את זה, אדל,״ שמו הוזכר בארסיות, ״אתה בן האדם הכי אגואיסט שפגשתי.״

״מה לעשות, ויוטה? בבקשה, תעזרי לי!״ התחנן. הוא הרגיש כל כך מבולבל, אובד עצות.

״אני לא יכולה להגיד לך,״ ענתה.

״למה לא?״

״כי זה מוציא את כל הכיף מהמשחק,״ חיוך זחוח עלה על פניה.

״משחק?״ ליאם קרא בהלם. ״החיים שלי נראים לך כמו משחק? לא יאמן, אפילו בדמיונות שלי את אותה הכלבה.״

ויוטה גלגלה עיניה ונחרה. דבר שהייתה עושה כל פעם שכינו אותה כך. ״זה מעולם לא גרם לך לעזוב אותי.״

״אני יותר מדי אוהב אותך בשביל זה,״ עיניו החומות הביטו בעיניה הכחולות. המרחק בין גופיהם השרועים על הרצפה היה כמעט בלתי מורגש, לים נע בכדי לסגור אותו. ראשו החל לרכון אליה, שפתיו התגעגעו למגע שפתיה. אך היא קמה והתקדמה אל מיטתו.

״אתה בא?״ שאלה תוך כדי הליכתה. ״אני עייפה.״

ליאם התרומם מהמיטה גם הוא. ״את מתה,״ אמר. ״את לא יכולה להיות עייפה."

ויוטה משכה בכתפיה וצחקוק נפלט משפתיה. היא שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה. ליאם הוריד בגדיו, מלבד תחתוניו, ושכב לידיה. אוסף את גופה אליה וקובר את ראשה בחזו החשוף.

״את לא תהי פה כשאני אתעורר, נכון?״ מלמל בעייפות.

״תלך לישון,״ אמרה. ״תדאג לזה מחר. אם יש משהו שלמדתי מהמוות זה שהדאגות תמיד עוברות.״

״לילה טוב,״ אמר ונרדם, לא שומע אותה עונה חזרה.

כשהתעורר בבוקר, הוא לא היה מופתע שהיא נעלמה. אך משהו מוזר היה באוויר.

הבושם שלה.