A Cinderella Story

פרק שלושים ותשע - ויוטה תחזרי

ליאם מצא עצמו בתוך חדר אפור וקטן, בעל חלון חד צדדי, שלושה כיסאות, שולחן ומסמכים. הוא תהה אם הוריו נמצאים מצדו השני של החלון. אולי פי.ג׳י, או זואי. המחשבה אם ויוטה נמצאת שם כמעט זעזעה אותו.

היא רואה אותו, היא תמיד צופה בו - זה מה שהוא מנסה להגיד לעצמו. אבל הוא לא רוצה להאמין בזה, הכאב גדול מדי.

מדי פעם היה חולם עליה בלילות. בשיערה המתולתל והבלונדיני. עיניה הכחולות כקריסטל, שתמיד הלך שבי אחריהן. היא הייתה מדהימה. כל כך הרבה יופי בגוף אחד שגרם לליאם לצאת מחושיו. מעולם הוא לא ראה מישהי כמוה.

״אז אתה מודה?״ משפט אחד הוציא אותו מהחלום הכל כך מתוק למציאות הכל כך מרה.

השוטר המבוגר שאזק אותו ישב מולו. קובץ מסמכים על השולחן ועט בידו של המבוגר. על אף כי עכשיו, ממבט קרוב יותר, השוטר לא היה כל כך מבוגר. אולי בשנות הארבעים המאוחרות לחייו. בטח יש לו ילדים ואישה. נסחף בשנית להרהורים אישיים, ליאם תהה אם אישתו יפה כמו ויוטה. ואז הוא נחר בצחוק, אף אחת לא יפה כמו ויוטה.

״אני מצחיק אותך?״ המבוגר נדחף אל חלומות הבלהות שלו מחדש. אולם, ליאם לא ייחס לו חשיבות. הוריו תיכף יגיעו וישחררו אותו.

הברונטי ניצל את הזמן במחשבות על ויוטה. על הבית שיכלו לבנות אלמלא הלכה. על האירוניה בכך שהוא נמצא בתחנת המשטרה ולא היא. היא שהכניסה אותו לכל העסקים האלו.

כאשר נכנסה אל פנימיית לונדון, לפני שנתיים, ליאם היה כאין וכאפס. עוד בחור עם כסף שלא ידע איך להשתמש בו. ויוטה עיוורה אותו כל כך חזק. הוא השתנה רק בשבילה, רק בשביל שתשים לב אליו. הלך לחדר כושר, קנה את הבגדים הנכונים. לאט לאט, בהדרגה, היא שמה לב אליו. הם התחילו לדבר, למחוק.

הכל הפך לרציני יותר בלילה בו מצא את מחבואה; ויוטה הייתה נעלמת מדי פעם בפעם, חוזרת אחרי כמה שעות מאושרת מתמיד.

הלילה היה קריר, מצוייד במעיל חם בלבד, ליאם עקב אחרי ויוטה. יוצאת מהדירה הגדולה והרחבה שחלקה עם זואי על יד חדרו, עוברת את מגורי המעונות הרגילים ואז נכנסת דרך דלת צדדית אל הבניין. מחכה חמש דקות במחבוא גלוי, ליאם הבין שהיא לא תצא משם ונכנס. מדרגות מאובקות חסרות קצה היה הדבר היחיד שראה. הוא עלה אותם, מתנשף פחות ממה שחשב בקציהן.

דלת פלדה ניצבה מולו, בעוד המילה גג חרוטה עליה. הברונטי התלבט אם לפתוח את הדלת או לא. במבט לאחור, הצטער שלא עשה זאת לפני.
ויוטה ישבה בקצה הגג, רגליה משתלשלות ממעקה האבן עליו ישבה. נייר לבן מגולגל בין ידיה ועשן עיפף אותה.

״לקח לך יותר מדי זמן לעלות למעלה. השרירים שפיתחת מפלסטיק?״ שאלה,אפילו לא מסתובבת. עד עכשיו הוא תוהה איך ידעה שהוא עקב אחריה.