A Cinderella Story

פרק תשיעי- טעויות

"לא, זה פשוט לא יאומן איך היא מדברת על אמא שלה".

"מה אני כבר אמרתי?" התגוננתי. "כולה אמרתי שהיא לובשת תנין מת!"

אמי השמיעה ציוץ בכי נוסף. "המריבות, הצעקות, זה בסדר. אבל הצימחונות! זה כבר השיא. בכל פעם שיצאתי איתה למסעדת בשר היא הסבירה לי איך הכינו את הבשר שאני אוכלת."

גלגלתי את עיניי הכחולות. "תעשי לי טובה" סיננתי.

עכשיו היא כבר בכתה לגמרי. נו, באמת. אנחנו רק חמש דקות אצל הפסיכולוגית והיא כבר בוכה. 

חדר הסיכולוגית היה גדול, רחב ומאוד מזמין. שתי ספות לבנות ומבריקות נמצאו כשהן פונוות אחת אל השניה. קרני שמש האירו מבעד לחלונות השקופים הרבים. על השולחן מימינה של אמי הייתה חבילת טישו. המזגן הפועל קירר את החדר ובלי משים גם את רגשות הנוכחים. אח גדול נבנה באחד מקירות החדר. כשתי דקות אחרי שהגענו הוא הודלק. להבותיו משכו את עיניי בסקרנות. "ישנם שלושה דברים שהאדם לא יכול להפסיק להסתכל עליהם", נזכרתי בדבריה של אמי, "אש, מים ואדם עובד". זוויות שפתיי נמתחו מעלה. אולי אמי לא כזאת נוראה אחרי הכל. 

עיניי שוטטו אל הארונית הגבוהה בפינת החדר. גובהה השתרע מרצפת החדר ועד תקרתו. תמונות של הפסיכולוגית עם בעלה וילדיה מילאו את השידות מלאות האבק. חיוכים התנוססו על כל אחת מפניהן של המשפחה. 

ואז עיניי הגיעו אל הפסיכולוגית. שיער חום אסוף בקפידה ואיפור קצת מוגזם. החולצה המכופתרת שלבשה הוכנסה אל חצאית העיפרון השחורה. נעליי העקב שנעלה תיקתקו על הרצפה ברעש מאוס. ידייה הארוכות החזיקו חבילת דפים בה שירבטה את דברינו. רגליה הונחו בסיקול אחד על השני. ישיבתה לא שידרה דבר מאשר 'אני יודעת הכל'. חיוכה הזחוח רק מוסיף אל שפת גופה. משקפיים נחו על אפה והגדילו את זוג עינייה. לא היה קשה לנחש שהיא לא זקוקה אליהם כלל, אלא שהיא לובשת אותם רק לשם הרשמיות.

"תראו," פתחה הפסיכולוגית את דבריה. "אני חושבת שיש פה מקרה מאוד קיצוני של יחסי אמא-בת. מעברי במקצוע אינני בטוחה ששישה מפגשים יספיקו. אני מציעה לך לקבוע עוד ארבעה מפגשים בשביל שהקשר יתחזק באמת."

נו, בטח. זה הרי בברור כשמש שהיא רק מוליכה את אמי שלל.

"אני מניחה שאת צודקת." הנהנה אמי.

נאנחתי. "אני חושבת שעדיף לנו לסיים אם הפגישה הזאת לפני שנקבע עוד ארבע. לא ככה?"

הפסיכולוגית העבירה אלי את פניה. מבטה רק הצטרף לרשימת הדברים הקרים בחדר.

"אממ.. כן," פתחה את דבריה. "הייתי מעוניינת שתספרו לי מה לדעתכן המניע לקשר הכה מבועת הזה."

אמי כיווצה פניה. עינייה בהו בנקודת מסויימת בחדר במטרה להתכרז ולהזכר מה גרם לריבנו. דמעות נבצרו שנית בעינייה והיא נתנה להן ללטף את לחייה. "אני מניחה שאני אמא לא טובה. מאז שק'תרין הייתה בת ארבע היא רבה איתי. היא לא נתנה לי להלביש לה שמלות, לעשות לה קוקיות או לקשור סרטים בשיער."

"כן," הנהנתי. "זה גם מה שאני חושבת. היא בזה לכישוריי בריקוד. בכל פעם שהיא צצה היא מבקשת ממני לעשות מייקאובר, וכשאני מסרבת היא נעלבת מחדש, כאילו לא עניתי לה את אותה התשובה כבר קרוב למיליון פעם."

אמי התייפחה ולקחה עוד חופן ניירות מן החבילה. " את וידעת כמה זה קשה לגדל בת כזאת? אצלי הרי זה ברור מאליו זה בחורה צריכה להתאפר וללבוש שמלה. מי ירצה בחורה שהולכת עם מכנסיים קרועים, חולצה רחבה, ונעליי ספורט?"

"ואוו, אמא עד לפה! לא כל המכנסיים שאני לובשת קרועים ואם כן, זו הדוגמה שלהם. החולצות שאני לובשת לא כאלו רחבות ואני לא נועלת נעליי ספורט, אלא אולסטאר. חוץ מזה, אני לא אתאפר ותגנדר בשביל איזה בחור."

"זה בדיוק מה שאני מדברת עליו." התפצה אמי. "את בת שמונה עשרה ולא היה לך חבר. את לא הולכת לנשף בבית הספר שלך. ולמרות שליאם החמוד רצה לקחת אותך את סירבת לו במצח נחושה והעלבת אותו."

נחרתי. "ליאם לא חמוד והוא גם ממש לא נעלב!"

"את לא יודעת את זה, את לא הת שם." אמרה אמי.

 "נכון," הנהנתי. "אבל זה ליאם. הוא יקח אותי לנשף רק בשביל לראות אותי סובלת."

מאיפה הקרצת א השטות הזאת" השתנקה.

"כי אני וליאם לא סובלים אחד את השניה, אמא. הגיע הזמן שתביני את זה!"

"את טועה, אין לך מושג כמה את טועה. אחרי שהלכת בכזאת חוצפה הוא התנצל על האי נעימות ואמר שילך להתנצל בפנייך."

טוב, זה קרה, בערך. הוא רק הוכיח אותי על יחסי לאמי.

"תחשבי על זה שניה. כמה פעמים התנהגת בזילזול אל ליאם?" שאלה אמי.

אוקי, יש את הפעם הראשונה, שגרמתי לו לחצי שנה ריתוק. אבל זה הגיע לו! הוא רצה להשפיל אותי מול כל בית הספר. אבל אז גרמתי לו לעוד חצי שנה ריתוק בגלל הערה מטופשת. אולי החצי שנה הראשונה הגיעה לו, אבל השנייה לא. חשבתי על עוד דברים שעשיתי לו, אבל רק מקרה אחד באמת משך לי את העין- המקרה בבוקר בו הלכתי להתקלח אצלו. אז נכון, בהתחלה הוא היה מפגר. אך בניגדול זה, אחרי שהטיפשות עברה הוא היה מתוק. הוא קנה לי קוראסונים ושוקולטה. הוא דאג שארגיש בנוח, גם כשהמגבת שעטפה את שיערי נפלה. אבל אחרי זה הוא היה חמור, חמור גדול. המילים שאמר לא הפסיקו להתנגן באוזניי. גם עכשיו לא. כמו מנגינת לוויות שתפקידה רק להעיק עליך ועל יגונך.

אני מניחה שאמי צודקת; אולי אני באמת לא מתנהגת כראוי לליאם.