יצאתי מהכיתה וסגרתי אחרי את הדלת. לקחתי נשימה עמוקה לפני שהתקדמתי במזדרון אל הכיתה בה אני לומדת. כשנכנסתי לכיתה כמובן איחרתי.
"את מאחרת, גברת לאונר" ציינה המורה.
"אני כבר יודעת את זה" התחצפתי והלכתי אל מקומי.
הרגשתי שאני כמעט מתפוצצת מתיסכול כשראיתי את ליאם יושב במקומו הקבוע מאחוריי.
"היי" זואי חייכה.
"היי" עניתי.
"מה קרה לך היום בחדר אוכל?" שאלה. "ליאם רק עשה לך טובה, זה לא יפה מה שעשית."
"אני יודעת, כבר התנצלתי" אמרתי.
"לא את לא" ליאם צייץ מאוחריי.
התעלמתי מהדחף לענות לו.
השיעור נגמר מאוחר יותר מתמיד. הרגשתי את מבטו של ליאם שורף את עורפי במהלכו. הוא לא התאמץ אפילו לסובב את ראשו כשהסתובבתי לאחור. כשסיימתי לארוז את חפציי זואי לקחה את ידי ומשכה אותי אל מחוץ לכיתה. כל תחנוניי שתשחרר אותי אינם נשמעו והיא המשיכה במעשה. זואי שיחררה מאחיזתי בי רק כשהוציאה את המפתחות על מנת לפתוח את דלת הדירה.
"טה דאם!" שרה כשנכנסו לדירה. ידיה כיוונו את מבטי אל מיטתי.
התקרבתי אל המיטה ומפתחות נחו עליה.
"מה זה?" שאלתי את זואי.
"לא יודעת," שיקרה. "תחפשי רמזים."
גילגלתי עיניים והסתכלתי על צרור המפתחות שנית. מרובע מפלסטיק צורף אליהם. כשסובבתי את המפתח על היה רשום על נייר:
בריק לאיים 47
הכנסתי את המפתחות אל כיסי ויצאתי מן הפנטאוז. פי.ג'י נפנף לי לשלום כשנכנס לדירתו. המשכתי ללכת ויצאתי ממתחם בית הספר. חיפשתי את מכוניתי מבין עשרות המכוניות במגרש החניה. לבסוף מצאתי אותה ונכנסתי אליה. בוצאתי את הפלאפון מכיסי והפעלתי ג'י.פי.אס אל הכתובת המוזכרת בדף. הופתעתי לגלות שהיא נמצאת בדיוק במרכז העיר. פקקים ארוכים ורמזורים מקולקלים עיכבו את הגעתי אל המקום. אך אחרי שעתיים נסיעה הגעתי אל המקום המבוקש. החנתי בחניה הצמודה לבניין ויצאתי מן המכונית. כשהגעתי אל שער הבניין הוא היה נעול עם שרשרת ומנעול. הוצאתי את צרור המפתחות מכיסי. ניסיתי להכניס את המפתח הראשון, אך נכשלתי. ניסיתי שוב עם השני וצליל פתיחת המנעול גרם לי להוציא אותו ממקומו. השער נפתח בקול צורב. צעדיי היו מהוססים כשעברתי את פתח השער. הקול הצורב נשמע שוב כאשר סגרתי את השער. הלכתי בשביל המוביל אותי אל דלת גדולה ויפיפיה. המפתחות שעדיי הוחזקו בידי השלימו את תפקידם הנוסף ופתחתי את הדלת. הדלת הגדולה זזה במהירות ומסדרון צר נגלה. נתתי לרגליי להוביל אותי בשביל. בסוף המסדרון היו לי שתי אפשרויות הליכה. חדר הסגור בדלת או חדר גדול. הלכתי על האפשרות הראשונה. כמובן שהדלת הייתה נעולה כשניסיתי לפתוח אותה. הכנסתי את המפתח שלא עשיתי בו שימוש והדלת נפתחה. חדר בינוני בעל שלושה ספסלים במרכזו ושתי שורות ארוכים של לוקרים. מפתח נתלה על מנעול כל דלת ומספר הלוקר נחרט עליו. אספתי את כל המפתחות והוספתי אותם אל צרור המפתחות שברשותי. יצאתי מהחדר ונכנסתי אל החדר הגדול שמחובר אל המסדרון הצר. חלל ענק נגלה במרכז החדר. ספסלים הקיפו את הקירות. חוץ מקיר אחד- קיר המורכב ממראות. מערכת מוזיקה עמדה בפינת החדר ורמקולים ענקים חוברו אליה.
חיוך ענק התפשט על פניי כשהבנתי איפה אני נמצאת. יצאתי בריצה החוצה והסתכלתי למעלה, על מה שרשום מעל הדלת הגדולה באותיות מעוגלות:
סטודיו למחול
צרחה קטנה נפלטה מפי וגופי קפץ מאושר. סוטודיו למחול! סוף סוף.
הוצאתי את הפלאפון שלי ועשיתי משהו שחשבתי שלעולם לא אעשה- התקשרתי לאמא.
"אמא!" צרחתי. "תודה, תודה, תודה, תודה."
"בבקשה, יפה שלי" צחקה. "את יודעת שבשבילך אני אעשה הכל."
החלטתי לא להגיב ונתתי לה להמשיך לדבר.
"האתר באינטרנט שלך גם פועל. בנתיים נרשמו שלושים ילדים. האודישנים ביום ראשון שבוע הבא" אמרה.
"אוקיי" הנהנתי.
"ו.. תודה" חזרתי.
"בבקשה, בת שלי" ענתה. "הפגישה עם היועצת מחר בשש בערב לא לאחר, ביי."
רציתי להגיב, אבל היא כבר ניתקה.
YOU ARE READING
A Cinderella Story
Novela Juvenil•הושבת!!• בכל סיפור סינדרלה אחר, במשך לילה אחד, הנסיך משכיח מסינדרלה את הליכלוך וסוחף אותה לריקוד שובה לבבות. הוא מוצא אותה בעזרת נעל זכוכית וגואל אותה מאימה החורגת המרשעת ואחיותיה האכזריות. אומנם, בסיפור סינדרלה הזה, כל החוקים משתנים. סיפור הסינד...
