A Cinderella Story

פרק עשרים- לא ניתנת לקריאה

בגלל שנמאס לי להחליף נקודות מבט כל הזמן וזה די מבלבל לפי דעתי, הסיפור יהיה מנקודת מבט שלישית מעכשיו. קריאה מהנה:)

ליאם מעולם לא הודה על שיעורי העשרה המאוחרים במדעים כמו שהודה עכשיו. לא עברו שניות אחדות מאז גילוי הזר את זהותו ועד הגעת ליאם וקת'רין לכיתת המדעים. כמו שחשב ליאם, אדון גריי - המורה למדעים ואהובה הנצחי של גברת מסר - ישב בכיסאו הגבוה והכין את השיעור שעלול להתחיל עוד עשר דקות. 

"אדון גריי," קרא ליאם, מנסה לתפוס את תשומת ליבו. האדון הרים מבטו מהמבחנה בה התעסק בדקות האחרונות והביט בזוג שמולו. השמועות על היותם ביחד הגיעו גם אל המורים, אך הוא סירב להאמין. עכשיו, כשהם עומדים מולו בידיים מחוברות, לא נותן לו דבר אלא להאמין. "אנחנו יכולים לדבר איתך על משהו?".

הנהון קל הייתה תגובתו של המורה וזה הספיק לליאם שהתיישב בכיסא שליד השולחן וכך גם קת'רין. "על מה אתם רוצים לדבר?".

עיניו של ליאם נפלו אל אגודליו הרוקדות כשענה את התשובה. הוא ידע שאדון גריי לא אוהב שמפקפקים בדברים שמחליט.

"ובכן, ליאם, אני מצטער, אבל זה כבר נקבע. אני יודע שאתם ביחד ואתם נורא רוצים לעשות את העבודה ביחד. אני מבין שזה אולי מקנאה, גם לי יצא להפגש עם דניס היום-" השיחה הזאת בהחלט לא עזרה להרגשותיו של ליאם "-אבל כמו שאמרתי, אין לי את היכולת להחליף. חוץ מזה קת'רין החליטה, זה הפתק שהיא הוציאה מהקופסא."

"אבל אדון גריי-" ניסה ליאם למחות.

"בלי אבל, ליאם. אם תמשיך את השיחה חסרת התועלת הזאת אני אעניש אותך."

"איך בדיוק? כבר יש לי שעת ריתוק כל יום עד סוף השנה." ענה ליאם.

צביטה קטנה הורגשה בליבה של קת'רין; בגללה ליאם סובל כל השנה. רק בגלל התעלול שיכלה לוותר עליו. תחושת הקנאה תמיד הייתה דבר שהתחרטה עליו, ועכשיו יותר מתמיד.

ידו של ליאם הונחה על גבה התחתון, כאילו הבין את מחשבותיה, "זה בסדר, לאב, סלחתי לך מזמן," לחש באוזנה.

צל של חיוך עלה על שפתיה של קת'ין, אבל לא יותר מזה.

"אני מניח שאתה לא רוצה שתי שעות ריתוק עד סוף שנה, נכון אדון אדל?" קולו המבעיט של המורה הוציא את קת'רין וליאם מהבועה הקטנה בה שקעו.

ליאם הבין את הרמז והלך להתיישב במקומו, כמו שאר התלמידים הנכנסו לכיתה. קת'רין התקדמה אל ליאם וישבה על ירכיו. כפות ידיה הקטנות אחזו בלחייו של ליאם והכריחו אותו להביט בה.

"בייב, אתה יודע שהוא סתם בשבילי, נכון? אני אפגש איתו ואדבר איתו רק על דברים שקשורים לפרוייקט." נשיקה קטנה הושתלה באפו וליאם חייך מעט.

"אני יודע. לא את זאת שאני לא סומך עליו, אלא הוא. אני לא יודע מה הוא מתכבן לעשות." קולו של ליאם היה שבור וחסר אונים. קת'רין מעולם לא ידעה שהמשבה עליה עם מישהו אחד יכולה לגרום לליאם להיות כל כך מפורק.

לפני שיכלה לענות המורה הכריז אל אחורניי התלמידים לשבת. ליאם נשק לשפתיה הממכרות של קת'רין ושלח אותה אל הנורא מכל.

כשקת'רין הגיעה אל שולחנה, דניס כבר ישב שם. היא גררה את כיסאה אל דופן השולחן, יושבת במעבר. גיחוך קטן בא מכיוונו של הבחור עם השיער השחור אשר חולק איתה את השולחן. מתעלמת ממנו, קתרין הוציאה את חומרי הלימוד מילקוטה.

"אני מאמין שנפגשנו בדרך מוזרה מוקדם. אני דניס." הציג עצמו ושלח אליי את ידו לקראתה. קת'רין הביטה ביד מעט והתלבטה אם ללחוץ אותה או לא. כשהעיפה מבט אל ליאם ראתה כי הוא מסתכל אליהם חזרה. 

התלבטותה של קת'רין נקטעה על ידי אדון גריי, "גברת לאונר, יש סיבה מיוחדת שבגללה את לא יושבת במקום שהוקצה לך?"

קת'רין המבוהלת החלה להרגיש את הלחץ על כתפיה וכל ראשה. "אממ.. טכנית אני במקום, רק מזרחית יותר."

המורה הניד ראשו באי אמון. אילו חבריו היו כאן, היה מספר להם עד כמה הנוער של היום חוצפן. "פתחתי איתך דף חדש, אחרי הפיצוץ במעבדה, אל תחזרי אל המצב שהיית פה."

היא הרכינה ראשה, מנסה לעצור את הדמעות שמאיימות על עיניה. הכל נופל עליה בזמן האחרון; הטיפולים הפסיכולוגים עם אימה, אלו שעברו מזמן את המספר שהוקצב להם; חברתה זואי הכועסת עליה עקב יחסיה עם ליאם; שותפה למעבדה שרוצה בקירבתה, על אף שלא רוצה בכך חזרה. או שכן? היא מרגישה שאנשים מכתיבים לה את החיים והיא בעצמה לא יודעת מה לעשות.

מבויישת, גררה את כיסאה וילקוטה אל המקום המיועד לכך בשולחן. ידה מצאה את ידו של דניס ולחצה לו קצרות. "קת'רין," הוסיפה.

דניס שם לב אל מצב רוחה של קת'רין, אך לא אמר דבר. הדודה באה לביקור, חשב לעצמו. אך הוא לא יודע כמה הוא טעה. כולם טעו. אף אדם לא הצליח לקרוא את קת'רין, גם לא ליאם והעובדה שהוא מודע לעברה לא משנה זאת.